היום אני בן 33, אבל עדיין זוכר בבושה את מה שעשיתי כשהייתי בן 18 וכמעט בן 19

היום אני בת 33, אבל עד היום אני מתכווצת מבושה כשאני נזכרת במה שעשיתי בגיל 18, כמעט 19.
למדתי אז באוניברסיטה, והחיים שלי היו רגועים ונוחים.
לא היינו עשירים, אבל גם לא היה חסר לנו כלום.
אמא שלי לימדה מתמטיקה בתיכון, אבא רופא שיניים, ובבית שלנו תמיד הייתה תחושת ביטחון, אוכל בשפע, וסדר מופתי.
הייתה לנו עוזרת שבאה אחת לשבוע לעזור בנקיון, ואני רק הייתי אמורה לשמור על החדר מסודר וללמוד טוב.
מגיל צעיר הבנתי שהמוטיבציה היחידה שלי היא להוציא ציונים טובים ולא לעורר בעיות.
בָּאוּניברסיטה היה לי חבר כבר שנה.
שמו היה גלעד בחור שקט, מאותה שכבה חברתית כמוני, לומד, מנומס, ההורים שלי חיבבו אותו.
היינו יוצאים לבית קולנוע, לאכול גלידה, לטייל בטיילת בנמל תל אביב.
החיים איתו היו בטוחים, שקטים, חסרי דרמות.
אז עוד לא הבנתי שמיציבות היא זכות יתר שלא מובנת מאליה.
בְּמִסיבה של חברה מהשכבה פגשתי את ההוא האחר תום.
הוא הגיע על אופנוע, לבוש שונה, דיבר בקול רם, צחק חזק, לא למד בכלל, עבד כמכונאי במוסך.
כבר באותו ערב התחיל לחפש אותי.
שלח הודעות, חיכה לי בחוץ לאוניברסיטה, אמר לי שאני “יפה מדי כדי להסתובב רק עם חנונים”.
התחלתי לצאת איתו מאחורי הגב של כולם.
שיקרתי לחבר שלי, להורים שלי, לחברותיי.
הכל עם תום היה סוחף; רכיבות על אופנוע בחצות, בירה על הספסל בשדרות, מוזיקה רועשת, רצון לברוח מהשגרה.
הרגשתי חיה, אחרת, קצת כמו מרדנית.
אחרי כמה חודשים הוא כבר הציע לי לעבור לגור איתו.
לא הצלחתי לסיים עם גלעד “הטוב” כי לא ידעתי איך להתחיל את השיחה הזו.
ועדיין הסכמתי לעזוב.
בלילה אחד ארזתי בגדים בשקט, השארתי פתק להורים והלכתי.
הגעתי לבית של תום, שם גר עם הוריו בית קטן, מבולגן ולח.
שם התחילה המציאות האמיתית.
הפסקתי לקום כדי ללכת לאוניברסיטה, והתחלתי לקום כדי להכין ארוחת בוקר, לטאטא, לשטוף רצפה, לקרצף אמבטיות, לכבס ביד.
לא ידעתי לבשל חוץ מאורז ושניצלים.
אמא שלו הייתה מסתכלת עליי בעין עקומה כשהאוכל לא יפה או פשוט מדי.
האבא כל הזמן התלונן.
בכיתי בשקט במקלחת, מרגישה חסרת ערך.
הפסקתי ללמוד כי לא היה לי כסף לכרטיסים ולא נשאר לי זמן להכין שיעורים.
תום השתנה.
במוסך שתה בירות כל יום “בגלל החום”, ובסופי שבוע נעלם עם החבר’ה.
חזר שיכור, צווח, התלונן על כך שהבית נראה מוזנח, “את לא יודעת איך להיות אישה אמיתית”.
אמר לי שאני מפונקת, חסרת ערך, שהורים שלי ריככו אותי.
הרגשתי תקועה.
בלי כסף, בלי תואר, בלי בית לברוח אליו.
הזמן עבר ואני רק חשבתי על החיים שהיו לי.
על החדר שלי, המיטה הרכה, המחברות מהאוניברסיטה, אמא שתמיד שואלת אם אכלתי, אבא שלוקח אותי ברכב לאן שצריך.
וגם על גלעד שעזבתי כמה היה שקט, כמה דאג לי.
לא הבנתי איך החלפתי את כל הטוב הזה.
בוקר אחד, החלטתי.
לא אמרתי מילה לאף אחד.
תום שלח אותי לקנות מצרכים בסופרמרקט זול עשרים דקות ברגל.
הם הרי ידעו שאני ממילא מתעכבת.
יצאתי עם שקית ריקה, אחרי שני רחובות פשוט עליתי על קו אוטובוס ישיר לרמת גן, לבית של ההורים שלי.
כל הדרך רעדתי מפחד, לא ידעתי איך יקבלו אותי.
כשהגעתי, אמא פתחה את הדלת ונשארה המומה לשנייה, ואז פרצה בבכי.
בכיתי יחד איתה.
עברו כמעט עשרה חודשים מבלי לשמוע ממני כלום.
אבא יצא מהחדר וחיבק אותי בלי לומר מילה.
באותו לילה חזרתי למיטה שלי במקום בטוח, בלי צעקות, בלי פחד.
את גלעד לא הצלחתי להחזיר.
הוא כבר המשיך הלאה.
אבל את ההורים שלי כן החזרתי.
חזרתי ללימודים, חזרתי אל עצמי.
הבנתי דבר שקשה לי להודות בו עד היום: לא הייתי אומללה אז.
החיים לא היו משעממים.
החיים שלי היו יציבים ובטוחים ואני פשוט לא ידעתי להעריך את מה שיש עד שפגשתי את מה שאי אפשר לסבול.