אני גרה בביתי כבר יותר מעשרים שנה, והשכן שלי לא פחות. הוא התחיל לבנות את ביתו כשאני כבר סיימתי את עבודות הפנים.
הכרנו היטב, שמרנו על קשר ונהגנו לבקר אחת את השנייה מדי פעם, אך מעולם לא נוצרה בינינו ידידות עמוקה באמת.
אותה שנה, בחורף, גרתי תקופה קצרה אצל בתי, כי הבריאות שלי לא הייתה במיטבה ולא היה לי פשוט להסתדר לבד בבית. כשהתחיל להתחמם באביב, תכננתי לחזור.
חזרתי בסוף חודש ניסן, כשהשלג כבר נמס כולו. הבית היה בסדר, אף על פי שדאגתי בלב, אז יצאתי לעבוד בגינה שמלפני הבית וגם בגינת הירק שלי. סידרתי הכול כמו שצריך בכניסה.
יש לי שני חממות קטנות. שם שתלתי מלפפונים ופלפלים, ובחממה השלישית שתלתי עגבניות.
בערוגות גדלו תותים, גזרים, בצלים ושמיר. לאורך הגדר המשותפת עם השכן צמחו שיחי דומדמניות ופטל. כל העבודה הזו לא נעלמה מעיניי הסביבה. שוב, בריאותי נחלשה ובתי לקחה אותי לעיר, ובקיץ היא שלחה אותי למכון בריאות למשך חודש.
בסופו של דבר, בתחילת חודש תשרי, הרגשתי יותר טוב. שבתי לבית שלי. כשנכנסתי לגינה, ראיתי שהגדר העץ שמפרידה ביני ובין השכן נשברה באותו אופן שמאפשר לו לעבור ישירות אל גינת הירק שלי.
היה ברור לי שהשכן השתמש בחממות ובערוגות שלי. אפילו לא התקשר לבקש רשות, למרות שיש לו את מספר הנייד שלי.
מטבע הדברים, זה לא מצא חן בעיניי. שאלתי אותו מדוע הנזק קרה. הוא הודה שבשבילו זה פשוט נוח יותר לעבור דרך שם, כך שהוא חוסך זמן והחממות שלי קרובות אליו יותר. הבהרתי לו שאני לא מרוצה מההתנהלות הזאת; אמרתי לו בפירוש שאני מתנגדת לכך שמישהו ייכנס לגינה שלי בלי רשות.
בנוסף, ביקשתי ממנו שיתקן בעצמו את הגדר, ושיתאים אותה למצב טובה כפי שהייתה. וגם אמרתי לו שראוי שיחלוק איתי חלק מהיבול. לא באמת הייתי זקוקה לתוצרת, אבל רציתי ללמד את השכן לקח קטן, שיעור שהוא כנראה לא ישכח הרבה זמן.
