היא יוצאת מהלימוזינה וצונחת על ברכיה בבוץ: הסוד של המעיל הלבן והצלקת הישנה…
המראה הזה מקפיא לרגע את העוברים והשבים ברחוב הירושלמי הסואן. מכונית יוקרה שחורה עוצרת בשקט לצד המדרכה, במקום בו שוכב מחוסה ישן עטוף בבגדים קרועים. הדלת נפתחת, ואישה צעירה יורדת. היא עוטה מעיל לבן בוהק, שנראה כאילו עלה הון בשקלים חדשים.
ואז קורה משהו שקשה להסביר.
היא לא רק ניגשת אליו. היא כורעת ברכיים היישר אל תוך שלולית בוצית, כלל לא מתחשבת בבגדיה היקרים. בידיה היא מחזיקה שקית מאפייה שעליו כתובת בעברית עם חלה חמה ובורקסים שזה עתה נאפו.
הזקן, שפניו מתחבאות בתוך צווארון מעילו המלוכלך, מתכווץ. מבטו עובר לשקית, אחר כך לברכיה המוכתמות, ותדהמה מהולה בפחד ממלאת את עיניו.
תתראי את המעיל שלך למה את עושה את זה? הוא לוחש בקול צרוד.
האישה אינה מתרחקת. להפך, היא אוחזת בידיו הסדוקות, מושכת אותן אליה. דמעות זולגות על לחייה.
אני לא שכחתי כלום קולה רועד. אני זוכרת מה עשית בשבילי לפני חמש עשרה שנה.
המחוסה נעצר. עיניו נמשכות אל פרק ידה, שנחשף כאשר השרוול התרומם. שם, על העור החיוור, מתבלטת צלקת בצורת סהר. נשימתו נעתקת. לפתע נבקע ניצוץ מוזר של הכרה בעיניו.
***
המשך הסיפור:
לפני חמש עשרה שנה, האיש הזה לא היה צלו של עצמו ברחוב. קראו לו אורי, והוא היה מהנדס מצליח. באותו ערב טראגי הוא עשה את דרכו הביתה וראה רכב הפוך, עולה בלהבות, לא רחוק מקריית מוצקין. אנשים חלפו על פניו בפחד פן תתרחש התפוצצות, אך אורי הסתער פנימה, לתוך הלהבות.
בתוך הרכב היתה ילדה קטנה, כלואה בין המושבים. אורי חילץ אותה מבעד לזכוכית שנשברה, וחתיכת מתכת קרעה את מפרק ידה כך נוצרה הצלקת. הוא הרחיק אותה רק כמה מטרים לפני שהאוטו התפוצץ. אורי עצמו נכווה ונפצע קשות; משם חייו הדרדרו.
הוא עבר שיקום ממושך, איבד את עבודתו, השקלים התאיידו על טיפולים מתישים, ובדידות ודיכאון השלימו את ההידרדרות עד שמצא את עצמו ברחוב, נשכח מכולם.
את את אותה הילדה, נעה? מלמל בקול סדוק, ודמעות נדירות מתגלגלות מעיניו.
היום אני נעה תורג’מן חיוך קטן מפציע בין הדמעות. חיפשתי אותך חמש שנים, אורי כהן. נשבעתי לעצמי למצוא את האיש שנתן לי חיים ואיבד תוך כדי את שלו.
באותו ערב הלימוזינה עוזבת כשהיא אינה ריקה. נעה אספה את אורי אליה. היא לא רק קנתה לו אוכל, היא העניקה לו מחדש את שמו, בית וטיפול רפואי.
המסקנה פשוטה: חסד אינו הולך לריק. לפעמים, זה חוזר אלינו אחרי שנים, דווקא כשכבר איבדנו תקווה.
ואתם מה הייתם עושים במקומה של נעה? שתפו אותנו בדעותיכם בתגובות.
