היא טענה שהיא יתומה כדי להתחתן עם משפחה עשירה, והעסיקה אותי בתור המטפלת של הנכד שלי – יש דבר כואב יותר מלקבל שכר מהבת שלך רק כדי שתוכלי לחבק את הנכד שלך? הסכמתי להיות משרתת באחוזה שלה, ללבוש מדים ולהוריד מבט כשלידה – רק כדי להיות קרובה לילד שלה. היא סיפרה לבעלה שאני “אישה מסוכנות”. אבל אתמול, כשהנכד קרא לי “סבתא” בטעות – היא פיטרה אותי כמו חפץ מיותר, בשביל לשמור על השקר שלה.

Тя אמרה שהיא יתומה כדי להתחתן עם משפחה עשירה, והעסיקה אותי כמטפלת של הנכד שלי בעצמי.
יש כאב גדול מזהשהבת שלך משלמת לך משכורת כדי שתוכלי לחבק את הנכד שלך?
הסכמתי להיות משרתת בבית האחוזה שלה, ללבוש מדים ולהרכין ראש בכל פעם שהיא עוברת לידירק כדי להיות קרובה לילד שלה. היא סיפרה לבעלה שאני ״אישה מהסוכנות.״ אבל אתמול, כשהילד קרא לי ״סבתא״ בטעות, היא פיטרה אותי כמו חפץ מיותר, כדי להגן על השקר שלה.

הסיפור
בבית העצום הזה עם התקרות הגבוהות והרצפות מהשיש, קוראים לי ״מרים.״ רק מרים. המטפלת. האישה שמנקה בקבוקים, מחליפה חיתולים, וישנה בחדרון בלי חלון.
אבל השם האמיתי שלי הוא ״אמא.״ או לפחות היהלפני שהבת שלי החליטה להמית אותי בחיי.
הבת שלי קראו לה הדסיה. תמיד הייתה יפה. ותמיד שנאה את העוני שלנו. שנאה את הדירה הקטנה שלנו בדרום תל אביב, שנאה שהכנסתי כסף ממכירת אוכל ביתי כדי לממן לה בית ספר.
בגיל עשרים עזבה.
״אני אמצא חיים שלא מדיפים ריח של בצק וזיעה,״ אמרה לי.
נעלמה לשלוש שנים. נולדה מחדש. החליפה שם משפחה, צבעה את שיערה לבלונד, והלכה לשיעורי נימוסים. הכירה את דניאלאיש עסקים עשיר, אדם טוב, אבל מסורתי מאוד. כדי להשתלב בעולמו, הדסיה המציאה סיפור טרגי: יתומה, בת יחידה להורים מלומדים שנהרגו בתאונה באירופה. אשה בודדה, מחונכת, בלי עבר.
כשהרתה, הפחד אחז בה. לא ידעה כלום על תינוקות. לא סמכה על זרים. הייתה צריכה מישהי שתאהב אותה ללא תנאיותשמור לה גם על הסוד.
אז היא פנתה אליי.
״אמא, אני צריכה אותך,״ אמרה, עם דמעות בעיניה, לבושה בבגדים שעלו יותר מהדירה שלי כולה. ״אבל את חייבת להבין. דניאל לא יודע על קיומך. אם יגלה מי אמא שלי, יעזוב אותי. המשפחה שלו מאוד בררנית.״
״מה את רוצה שאעשה, ילדה שלי?״
״בואי תגור אצלנו. תהיי מטפלת פנימית. אשלם לך. תוכלי להיות עם הנכד שלך. אבל תבטיחי שלעולם, בשום מצב, לא תגידי שאת אמא שלי. לכולם את מרים מהסוכנות.״
הסכמתי.
כי אני אמא. ולוותר על היכולת לראות את הנכד כואב הרבה יותר מהכבוד שלי.
שנתיים חייתי את השקר הזה.
דניאל איש טוב.
״בוקר טוב, מרים,״ הוא תמיד אומר. ״תודה שאת שומרת כל כך יפה על יותם הקטן. לא יודע מה היינו עושים בלעדייך.״
אבל הדסיההיא הגורלת שלי.
כשדניאל לא בבית, הקרירות שלה חותכת.
״מרים, אל תנשקי את הילד, זה לא היגייני.״
״מרים, אל תשירי לו את השירים הישנים האלה, אני רוצה שישמע מוזיקה קלאסית.״
״מרים, תישארי בחדר כשיש אורחים. אני לא רוצה שיראו אותך.״
אני שותקת ומחבקת את יותם. הוא האור שלי. הוא לא יודע הבדל בין מעמדות. הוא יודע שרק הידיים שלי הן המקום הבטוח שלו.
אתמול היה לו יום הולדת שנתיים.
מסיבה בגינה. בלונים. אנשים נאים. צחוק ושמפניה.
אני הייתי במדים האפורים שלי, לצד הילד.
הדסיה זוהרת, מציגה את ״החיים המושלמים״ שלה.
״כמה הייתי רוצה שההורים שלי יהיו בחיים כדי לראות את הנכד שלהם,״ אמרה לאישה אחת.
ואז יותם נפל. שרט את הברך ופרץ בבכי.
הדסיה רצה אליו, אבל הוא דחף אותה הצידה.
הושיט ידיים אליי וקרא בקול:
״סבתא! אני רוצה סבתא!״
הכל השתתק.
דניאל הזעיף פנים. הדסיה החווירה.
״מה אמר הילד?״ שאלה מישהי.
״שום דבר,״ אמרה הדסיה בחיפזון. ״ככה הוא קורא למטפלת מחיבה.״
יותם קפץ אליי.
״סבתא, נשיקה, שיעבור.״
הרמתי אותו. לא הצלחתי לעצור את עצמי.
״הנה אני, מתוק שלי.״
הדסיה הביטה בי בשנאה. משכה את הילד מידיי.
״פנימה! ותארזי את הדברים שלך! את מפוטרת!״
דניאל התערב.
״למה את מפטרת אותה? הילד אוהב אותה.״
״היא מרשה לעצמה יותר מדי!״ צעקה הדסיה.
הוא הסתכל לתוך עיניי.
״מרים למה יותם קורא לך סבתא?״
הסתכלתי בבתי. היא התחננה אליי בשקט.
הבטתי בילד.
״מר דניאל,״ אמרתי בלחש. ״כי ילדים תמיד אומרים את האמת.״
וסיפרתי לו הכל.
הראיתי את התמונות. האמת יצאה לאור.
האכזבה בעיניו הייתה חזקה מהכעס.
״לא מעניין אותי העוני שלך,״ אמר לדסיה. ״מה שמעניין אותי, זה שויתרת על אמא שלך.״
פנה אליי.
״גם זה הבית שלך.״
״לא,״ עניתי. ״המקום שלי הוא רק איפה שהשם שלי לא מבייש.״
נישקתי את יותם.
ויצאתי.
היום אני בבית. הבית מריח מלחם וחום.
כואב לי. אני מתגעגעת לנכד שלי.
אבל חזר לי השם שלי.
ואת זה אף אחד לא ייקח ממני.
ומה אתכםהאם מותר כזה שקר בשם אהבה, או שהאמת תמיד פורצת בסוף?