היא פרדה מהבעל, והחמות תובעת כסף כדי לתמוך בו
לפני למעלה מעשר שנים נישאתי לאורי. באותה תקופה היינו באמצע השלושים, הוא כיהן כמנהל בכיר בחברת טכנולוגיה גדולה, ואני עבדתי בסלון יופי ביפו. נולד לנו שני ילדים, לקחת חופשת לידה ולאחריה הפסקתי לעבוד. הכסף היה זורם: שכרו של אורי היה גבוה, וחשבונות הבית נפרעו בקלות.
אורי היה אדם שמרכיב קריירה, עוזב את הבית לעיתים קרובות ומבלה סופי שבוע עם אמו. חמותיו, שרה, הייתה שחקנית מוכשרת, יודעת להציג מחלות ופרצי כעס במטרה למשוך את תשומת לב בנה. היא עושה זאת כדי להיות במרכז העניינים.
באחת החגיגות המשפחתיות, פנתה אליי חמותי באותה צורה של חלום:
אורי שייך רק אליי, ואין חשיבות לכך שאת אשתו. בשבילו המשפחה היא אני! עליך להבין אותי, כי גם את אם. ובאופן קבוע, עלייך לתמוך בו, לא משנה מה קורה.
הדברים האלו נחרתו בזיכרוני. במחרת ביקשתי מאורי להסביר את המצב, הוא ניסה להצדיק את תגובתה של אמו כאילו הייתה בדיחה שלא צוחקת.
אך כל דבר טוב מסתיים בשלב כלשהו. בשנת החמישה-עשר לפני היום, אורי פוטר והחל לשתות אלכוהול כדי להתמודד עם העצב שהשתלט עליו. חזרתי לעבוד בסלון, פעמיים ביום, והמשכתי לקוות שהוא יחזור אל עצמו, אל האיש שהיה לפני.
התקווה לא נשברה, אך המצב הידרדר. החלטתי להגיש בקשת גירושין, והוא עבר לגור אצל אמי בתל אביב. הרגשת הקלה ניצבה בחיי, כי כבר לא היה צורך לתזונה של שלוש נפשות.
חודש לאחר מכן חקרה אותי חמותי בטלפון:
שכחת מה אמרתי לך? עליך תמיד לעזור לבן זוגך! הפנסיה שלי אינה מספיקה, ולכן אני דורשת שתשלחי לי מדי חודש סכום כדי לתמוך באורי!
הדבר הפתיע אותי לחלוטין. השבתי שהיא חייבת להגיש בקשה לתשלום מזונות, שכן זה תפקידו של האב לתמוך בילדיו.
היא הרימה קול ואמרה שהייתי האשמה של מצבו של בנה.
המילים שלה גרמו לי אי נוחות עמוקה; ניתקתי את השיחה. למרות הכל, עדיין מרגיש לי אהבה כלפי גרושי, אך אינני יודעת איך לחיות איתו עוד בחלום האינסופי הזה.
