היא הייתה כבולה לעץ וזעקה מכאב, אך הזקן העז להתקרב
החורף ההוא נחת על מצפה רמון בעוצמה שאף אחד לא זכר שנים כמותה. הקור היה כל כך חריף, שגם הציפורים צנחו אל האדמה מתוך השמים. בימים כאלה, אפילו האדם הקשוח ביותר לא היה מעז להוציא את הכלב שלו אל מחוץ לבית, אבל דווקא בלילה הסוער ההוא יצא צבי פלד, הצייד המפורסם במרחב הנגב, ללב המדבר. משהו בלתי מוסבר דחק בו החוצה, משהו כבד ומטריד שאין לו מנוחה.
ליד שיח עצי האלה, באיזור שפעם לחשו שלא להתקרב אליו, נגלה לעיניו מחזה עוצר נשימה. נקבת זאב חולות עצומת מימדים, פרוותה לבנה כפנינה, הייתה קשורה בכבל פלדה לעץ, ובגופה הדואב והפצוע חיממה שישה גורים קטנים הרועדים מקור. זה לא היה תאונה או ציד רגיל זו הייתה אכזריות מתוכננת; הרבה יותר מאשר סתם התעללות. רק מישהו אכזר כמו חגי הקצב שמעון היה מסוגל לזה.
צבי ידע שכל צעד מהסס עלול לעלות לו בחייו. אבל לעזוב אותה ככה? לא הייתה לו ברירה בלבו. הוא שלף סכין לא לפגוע, אלא לשחרר. גורלו של הלילה הזה ייקבע לא על ידי החול, אלא בידי האדם.
בהתחלה חשב שזה כתם של אור לבן על רקע קליפת העץ. אך כשקרב, הבין שזוהי באמת זאבה אגדית, זו שמדברים עליה הסיפורים הישנים של הבדואים. מתפתלת בשארית כוחה, הכבל נתחב עמוק בצווארה, וגורים כמעט קפואים נדחקים לרגליה.
הזאבה חשפה שיניה. עיניה כחולות כמלח הים לא התחננו: רק זעם של אם המוכנה להקריב הכול על גוריה. צבי הסיר כפפות, הושיט ידיים ריקות. “שקט, יפה שלי. אני לא חגי. באתי לשחרר אותך, לא לפגוע, לחש כשהתקדם בשלג הספוג בדם.
ואז דבר שלא ייאמן: ענף כבד נשבר מעליהם, צבי לא זז; הוא התייצב וחסם בגופו את הגורים. הזאבה, משוחררת סוף סוף מהכבל, לא תקפה. במקום, ליקקה קלות את רקתו. ברגע אחד נרקמה ברית דממה.
הזקן הצליח לבנות מזחלת ישנה משלוש מרזבים ושק יוטה, ובגבו הכואב גרר את הזאבה וגוריה אל הבקתה. באותה נשימה ידע: מעכשיו, שוב איננו בודד באמת.
נשימת חיים
בבקתה של צבי פרצה תכונה שלא נראתה שנים. הגיעה הווטרינרית עינת אישה קשוחה, שקטה, עם ידיים גואלות. היא תפרה את פצעי הזאבה, שזכתה לשם רותם. אך השמחה לא האריכה ימים: הגור הקטן ביותר, נעם, הפסיק לנשום. הקור הכביד עליו את הלב הזעיר.
מאוחר מדי, פסקה עינת. אך צבי סירב. בידיו הפשוטות אך החזקות עיסה את גופו הזעיר של הגור, נשף בעדינות אוויר לתוך פיו. הדקות נשרכו בנצחיות, אך לפתע נעם לקח נשימת חיים. הוא ניצח את המוות, ומאז נעם נרדם רק על מגפו הבלאי של הזקן.
נדמה היה שהרגע הקשה התרחק. הגורים התחזקו, הבית התמלא חיים, ורותם התבוננה על צבי במבט של נאמנות שמעטה בייתית. אבל לא עבר זמן רב, והסכנה הגיחה שוב. חגי “הקצב” הבין כי הפסיד את טרפו, וחזר לנקום. תחילה הופיע רחפן מעל הגג, ואז, בלילה, חדר גז מרדים בשקט מבעד לדלת.
עור תמורת בן
צבי התעורר בראש כואב, וליבו פילח מכת פחד שלא הכיר. נעם לא היה שם. על השולחן חיכתה לו פתק נעוץ בסכין: רוצה את הקטן שלך חזרה תביא לפה את הזאבה. המכרה הישן. חצות. חגי הכה ישירות בלב, משתמש באנושיות של צבי כנשק.
זהו, הם מציעים עסקה,” אמר לעינת, ועיניו הפכו קשות. לעיניה עמד לפתע לא הצייד הרגוע, אלא לוחם ישן פעם מג”בניק שמדבר המדבר נעשה לו שדה קרב. הוא שלף חליפת הסוואה לבנה, מרח פיח על פניו, הרים קרוס־בו קטלני.
רותם, צולעת, השתרכה אחריו בשקט. היא ידעה הכול. הפעם לא מתמקחים מצילים ומענישים. עינת חשאית הצטרפה, עם תיק עזרה ראשונה.
לילה של גמול
המכרה הישן קידם אותם בזרקורי אור נוקבים ואנשי שמירה מזוינים. צבי ורותם הקריבו מעקף צדדי, בגבול הרוח. הפושעים ציפו לזקן אבוד, אך קיבלו הפעם את רוח הרפאים של המדבר.
מעכו קרסולה חרישי, חץ עם חומר הרדמה פגע בגרון השומר. המעבר נפתח. צבי פרץ פנימה, לחדר בו חגי אחז בכלוב של נעם הרועד. הקצב שלף את רובהו אך פספס להזדקף.
מתוך הצללים זינקה הבזק לבן. רותם הפילה את חגי לרצפה, הצמידה אותו בכל כוחה. לא קרעה אותו לגזרים למרות שיכלה. הביטה בעיניו עד ששערו הלבין באחת. עינת מיהרה לקרוא למשטרה, וצבי שבר את מנעול הכלוב ולפת את נעם רועד אל ליבו.
סיום
הסיפור התפשט בכל הדרום. חגי ואנשיו נשלחו למאסר ממושך. רותם והגורים, באמצעות קשרים של עינת, נרשמו כ”זאבבים” ונשארו עם צבי, הרחק מעיני הסקרנים.
לזקן כבר לא היה ריק בלב. בערבים רותם נמה לרגליו, ונעם היה מגרגר על ברכיו. הם הוכיחו משפחה אינה רק דם, אלא אלה שמוכנים לעבור בשבילך גיהנום קפוא.
