היא הייתה קשורה לעץ ונהמה מכאב, אבל הזקן העז להתקרב
החורף ההוא היה כאילו נחת על ישוב קטן בגליל, ומחק אותו מהמפה. הקור היה כל כך חריף, שאפילו הציפורים נפלו מהשמים תוך כדי מעוף. במזג אוויר כזה, אפילו הכי קשוח לא יחשוב להעיף כלב מהבית אבל דווקא בשיא הסופה, יצחק הצייד הזקן, שכולם הכירו בתור “הנשר”, יצא אל היער. הוא לא ידע להסביר למה איזו תחושה לוחצת בלב פשוט לא נתנה לו מנוחה.
בפאתי עין הערבה מקום שדיברו עליו רק בלחש, מתוך חשש ראה תמונה שעצרה לו את הנשימה. זאבה ענקית, לבנה כמו שלג, הייתה קשורה בכבל ברזל חזק לעץ ועם שארית כוחותיה חיממה שישה גורים קטנים שכמעט קפאו למוות. לא היה מדובר בציד מקרי, אלא בסוג של התעללות מכוונת, עבודה של מתעלל חיות מקומי שכולם קראו לו “הקצב”.
יצחק ידע שהתקדמות אל טורפת פצועה עלולה לעלות לו בחיים. אבל הוא לא יכל פשוט ללכת ולהשאיר אותה לגווע. שלף סכין לא כדי להכות, אלא כדי לשחרר. מחכה להם לא רק קרב נגד הקור, אלא גם נגד אכזריות אנושית שלפעמים מסוכנת אפילו יותר מבעלי חיים.
בהתחלה, יצחק חשב שהכתם הלבן ליד הגזע הכהה הוא רק משחק של אור. אבל כשהתקרב, הבין זו אותה זאבה חצי אגדית שדיברו עליה, שנפלה למלכודת שנבנתה לעינויים איטיים. הכבל חתך עמוק בצוואר, ובין רגליה התנועעו כמה גורים רועדים.
הזאבה חשפה שיניים באזהרה. בעיניה, קרות כמו אגם בצפון, לא היה שמץ של בקשת רחמים רק זעם של אמא, שמוכנה למות, אבל לא תוותר על הגורים שלה. יצחק הוריד כפפות, והראה כפות ידיים ריקות. “שקט, יפה שלי. אני לא הוא. באתי לחתוך את הכבל, לא לפגוע בך,” מלמל כשפסע על השלג שנספג דם.
קרה שם משהו מיוחד. כשלמעלה נשבר ענף כבד וקרס, יצחק לא ברח אלא מיד הגן בגופו על הגורים. הזאבה, ששוחררה מהכבל החונק, לא קפצה אליו היא ליקקה אותו בעדינות. מין הסכם נדיר נחתם בדממה.
הזקן גרר רגליים, בנה מזחלת פשוטה, ועם כאבים בגב משך אחריו את הזאבה והגורים עד לבית. היה לו ברור מהיום הוא כבר לא לבד.
נשימה של חיים
והנה, הבית של יצחק השתנה לגמרי. הגיעה גם הווטרינרית נעמה אישה רצינית ולא מדברת הרבה, אבל יש לה ידיים של זהב. היא סידרה את הפצעים של הזאבה, שיצחק קרא לה לבנה. אבל השמחה לא החזיקה הרבה זמן: הגור הכי קטן, תוּביה, הפסיק פתאום לנשום. הלב הקטן שלו לא החזיק בקור.
“אבוד,” אמרה נעמה. אבל יצחק סירב לקבל. עם הידיים הגסות, המיומנות שלו התחיל לבצע עיסוי לב, והכניס אוויר לגורה הקטנה מהפה. הזמן עצר. פתאום תוּביה לקח נשימה ראשונה. יצחק החזיר אותו מהעולם הבא, ומאותו רגע, הגור לא הסכים להירדם אלא על המגף הישן של הזקן.
חשבנו שהגרוע מכל מאחורינו. הגורים התחזקו, הפכו את הבית, ולבנה הסתכלה על יצחק בעיניים נאמנות, כמעט כמו כלבה ביתית. אבל הסכנה הסתתרה מעבר לפינה. גדי, הצייד האכזר שזכה לכינוי “הקצב”, הבין שהטרף ברח. בהתחלה ריחף רחפן מעל הבית, ואז, בלילה, שחררו גז מרדים פנימה.
עור תמורת בן
יצחק התעורר ראש כבד ופחד שהיכה בו חזק יותר מקור הגליל. תוּביה נעלם. על השולחן, תקועה בסכין, הייתה פתק: “רוצה לראות את הקטן חי? תביא את הזאבה לכניסה הישנה של המנהרה. חצות.” הקצב ידע איפה ללחוץ לו על הלב.
“הציעו לי עסקה,” אמר יצחק לנעמה, והפנים שלו, שתמיד נראו רגועות, התקדרו. מולה כבר עמד לא רק יערן זקן, אלא לוחם מג”ב לשעבר, שהגליל שוב נהפך עבורו לשדה קרב. הוא שלף מהארון חליפת הסוואה לבנה, משח את הפנים בפיח, ואחז בקשת כלי לחימה שקט וקטלני.
לבנה, מדדה קלות, נעמדה לצידו. היא הבינה הכל. לא הולכים לסגור עסקה הולכים להציל ולהביא צדק. נעמה, למרות שניסו לעצור אותה, הלכה בעקבותיהם עם ערכת עזרה ראשונה.
ליל הנקמה
הכניסה למנהרה הישנה הייתה מוארת זרקורים ושמורה על ידי בריונים. יצחק ולבנה התגנבו מהכיוון שבו הרוח נשאה את הרעש. הפורעים ציפו לזקן שבור, אבל קיבלו רפאֵת צללים של היער.
הקשת שיגרה חץ-הרדמה במהירות אל השומר שקט מוחלט. הדרך נפתחה. יצחק פרץ למבנה בו גדי החזיק את תוּביה בכלוב. לצייד לא היה זמן להרים רובה.
מעומק החשכה זינקה לבנה, הדפה את גדי לרצפה והצמידה אותו בקרבה עוצמתית לקרקע. לא נהגה להרוג רק אחזה בגרונו והסתכלה לו ישירות בעיניים, עד שראשו הלבין מהפחד. אז נכנסה נעמה, קראה למשטרה, ויצחק פרץ את הכלוב, מחבק את תוּביה הרועדת.
סוף דבר
הסיפור התפשט ברחבי הגליל. גדי וחבריו נכנסו למעצר אמיתי. לבנה והגורים, בעזרתה של נעמה, קיבלו אישור להישאר “זאב-כלב” רשמי לצד יצחק, הרחק מעיני הציבור.
ומאז, הזקן כבר לא מרגיש ריקנות. בערב, לבנה רבה נרדמת לידו, תוּביה מתכרבל אצלו על הברכיים. הם הוכיחו ש”משפחה” זה לא תמיד קשר דם לפעמים אלה דווקא אלה שמוכנים עבורך ללכת דרך גיהינום קפוא.
