דָּרְכָה עַל הַגּוֹרָל שֶׁלִּי עוֹבֶרֶת דֶּרֶךְ
בני, אם אתה לא מפסיק להסתובב עם העבריינית הזו, תדע שאין לך יותר אמא! תמרה הזו גדולה ממך בשתים עשרה שנה! שוב ושוב אמא ניסתה לדבר אליי בהגיון.
אמא, אני לא מצליח, ניסיתי… גמגמתי בתגובה.
…הייתה לי ילדה אהובה, אילנית בת הארבעעשרה. טהורה, צנועה, יפה בלב ובנפש. כשנפגשנו בערב ריקודים בבית הספר, הייתי בן שמונהעשרה. אילנית ממש כבשה את ליבי, לא יכולתי להפסיק לחשוב עליה.
דרך חברה שלה, הצלתי לארגן פגישה, אבל היא לא הופיעה. התעקשתי, מצאתי איכשהו את מספר הטלפון של אילנית, התקשרתי כמה פעמים, התחננתי שתסכים להיפגש. בסוף נשברה, אבל אמרה תבוא אלי הביתה, תבקש רשות מאמא שלי.
עמדתי מול הדלת של אילנית, מזיע, מתרגש, לוחץ על הידיים.
אמא שלה הייתה אישה לבבית עם חוש הומור מפותח, נתנה לי את אילנית לבלות שעתיים.
הלכנו יחד בפארק, צחקנו, שטפנו דיבורים, הכל היה תמים וטהור. פתאום אמרה אילנית:
נדב, יש לי חבר. נדמה לי שאני אוהבת אותו אבל נמאס לי לתפוס אותו כל פעם עם מישהי אחרת. יש לי כבוד עצמי, אז בוא ננסה להכיר, בסדר?
הרמתי גבה והסתכלתי עליה עוד יותר בסקרנות היא מצד אחד כל כך עדינה וביישנית, מצד שני מסוגלת לאהוב כמו גדולה. הרגשתי שאני נמשך אליה עוד יותר.
השעתיים חלפו, החזרתי את אילנית לאמא שלה.
…עם הזמן לא הצלחתי יותר לחיות בלעדיה.
גם אמא התאהבה ב”אור השמש” שלי, אילנית. לעיתים קרובות באה אלינו, אמא ניסתה ללמד אותה מתכונים, עצות של נשים, טריקים. לפעמים שקעו בשיחות עד ששכחו ממני.
כשאילנית חגגה שמונהעשרה, כבר דיברנו על נישואין. לאף אחד לא היה ספק נהיה יחד. מועד החתונה נקבע לסתיו.
…אבל הגיע הקיץ. אילנית נסעה לבקר את סבתה במושב, ואני נשארתי לעזור לאמא בגינה.
באחד הימים שאני משקה את העגבניות, פתאום אני שומע קול:
בחור, אפשר לשתות קצת מים?
אני מסתובב ורואה אישה בת שלושים וחמש, נראית מוזנחת, שער פרוע, בעיניים שלה אש. לא זכרתי אותה מהשכנים, אבל לא יכולתי לסרב לה. מזגתי לה מים קרים מהבאר והגשתי לה.
תודה רבה! כמעט התייבשתי פה, הודתה האישה והמשיכה, יש לי פה ליקר מתקתק, קח, זה בתמורה, אל תתבייש.
דחפה לי בקבוק. אז מה, קיבלתי מה רע? צעקתי ולה כשהלכה: “תודה!”
בערב, בזמן ארוחת הערב, כשהייתי לבד כי אמא נסעה לעיר, שתיתי מהליקר הזה. לו אמא הייתה שם, בחיים לא הייתה נותנת לי להתקרב.
למחרת הופיעה שוב. סיפרה ששמה תמרה והיא גרה במושב סמוך. הזמנתי אותה פנימה. הביאה עמה שוב ליקר מתקתק. יצרתי איזה סלט, מספר כריכים. בשיחה, הזמן עבר במהירות. הליקר נגמר, ומה שקרה אחר כך אני מקלל עד היום.
תמרה כמו כישפה אותי. איבדתי כל שליטה, הייתי כמו עגל ברצועה. לא הבנתי בכלל מה עובר עלי, הראש בעננים ושום דבר לא ברור.
כשפתחתי את העיניים בבוקר, תמרה כבר לא הייתה. אמא עמדה מעלי, נבוכה, מנסה להעיר אותי:
נדב, מה הלך כאן בזמן שלא הייתי? עם מי שתית? מה קורה פה? למה המיטה שלך נראית כאילו עברה עליה רכבת? ניסתה להבין.
לא הצלתי לומר לה שום דבר מובן. רק בערב חזר לי ההגיון ושטף אותי בושה נוראית בגלל אילנית, ארוסתי.
אבל שבוע לא עבר, ותמרה הופיעה שוב. ושוב הייתי מבסוט לראותה, אפילו התגעגעתי.
אמא יצאה אליה, ידיים על המותניים:
מה את רוצה, גברת?!
הכנסתי את אמא הביתה, מנסה להרגיע אותה:
אולי אישה עייפה ורק רוצה מים… למה ישר לתקוף?
עייפה?! זאת תמרה החמצוץ מהמושב! כולם מכירים אותה! רצה בין שכנים, מבלבלת לראש של גברים! לא רוצה לראות אותה פה, שמעת?!
אמא לא הבינה שכבר מאוחר מדי. נראה שתמרה הרעילה אותי בליקר הכישופים שלה, דבקה בי בכוח שאין לי עליו שליטה. ידעתי שהיא לא באמת שלי, לא אהובה עלי, ובכל זאת רדפתי אחריה כמו צל. אילנית נשכחה.
כשהעזתי לספר לתמרה על אילנית, היא רק חייכה:
נדב, אהבה ראשונה היא לא כלה…
החתונה בפועל בוטלה.
אמא שלי הזמינה את אילנית, סיפרה לה הכל.
תסלחי לנדב, ילד טיפש… הוא לא מבין עם מה הוא מתעסק. אני מפחדת שיהיה מאוחר מדי… תבני את החיים שלך, אל תחכי לו, ניסתה אמא להרגיע.
אילנית נישאה והמשיכה בחייה.
אמא מתוך דאגה הלכה ללשכת הגיוס וביקשה לגייס אותי מיד לצה”ל. עד אז היה לי דחיית שירות. שלחו אותי ללבנון. לא אפרט מה עברתי שם… חזרתי עם שלוש אצבעות חסרות ביד ימין, פציעה קלה יחסית.
הנפש, כמובן, השתבשה. הפכתי אדיש להכל וחסר פחד. תמרה חיכתה לי, כבר היה לנו בן קטן. עוד לפני שיצאתי למלחמה זרענו את הזכר, נולד בן, ובמלחמה חלמתי על חמישה ילדים.
אמא המשיכה לשנוא את תמרה. את אילנית חיבקה, רקמה אצלה בגדים לתינוקת. משום מה הייתה בטוחה שהילדה של אילנית היא שלי. הייתי שמח אילו כך, אבל לא…
אצל אילנית הכל היה טוב. ביקרה את אמא, שאלה לשלומי. אמא הייתה עונה:
נדב עדיין עם תמרה הזאת, לא מבינה מה מצא בה…
את המשפטים הללו אילנית סיפרה לי שנים אחר כך כשנפגשנו.
בינתיים יצאתי לעבוד בצפון, תמרה ושלושת הילדים הצטרפו אליי. נולדו שם עוד שניים, כך שהחלום על חמישה ילדים התגשם. אבל אחרי שנתיים, בתי הקטנה מתה מדלקת ריאות. האקלים שם קשה. חזרנו למרכז, מתחת לזית ורימון המקומיים העצב היה קל יותר.
יותר ויותר מצאתי את עצמי חושב על אילנית, הכלה שלא הייתה לי. מלא עצב וחור בלב. דרך אמא השגתי מספר טלפון, וגם כתובת, אך היא הזהירה אל תתערב למשפחה שלה.
התקשרתי. מיד נפגשנו. אילנית נראתה טוב מתמיד, הזמינה אותי אליה, הציגה אותי לבעלה כחבר ילדות. כנראה שהוא כל כך בטח בה שהלך למשמרת לילה והשאיר אותנו לבד.
הציבה על השולחן שמפניה ופירות, הילדה שלה אצל הסבתא.
ובכן, נדב, הכל אני יודעת מאמא שלך. תספר לי במילים שלך, איך מסתדר?
תסלחי אילנית. אין דרך לתקן. יש לי ארבעה ילדים, ניסיתי להסביר.
ולא צריך לתקן, נדב. נפגשנו, נזכרנו, מספיק. רק תדאג לאמא שלך, היא סובלת שנים, ביקשה.
הסתכלתי עליה, לא הצלחתי להסיט מבט. לא חלף עליה זמן, אותו יופי, אותו קסם, אותה תשוקה כמו פעם. אחזתי בידה, נישקתי בעדינות.
אילנית, אני אוהב אותך כמו אז. רק שהאהבה שלנו עברה לידי. מצטער.
נדב, לך. כבר מאוחר, שמה סוף.
איך אפשר פשוט לקום ולצאת?
סערה של רגשות אחזה בי.
…בבוקר עזבתי חרש. אילנית ישנה בשלווה. התחלנו להיפגש בסתר. זה נמשך שלוש שנים. בסוף עברה לאזור אחר, והקשר נותק לחלוטין.
…את תמרה עזבתי כשהילדים גדלו. צדקה אמא שלי. תמרה באמת עברה בדרכי, דרכה לי על הגורל, וריסקה לי את הלב.
…כמה שתבשל מים כלום לא יצא מזה.
הילד היחיד שהוא באמת שלי, זהו הבן הבכור.
השיעור שלי מכל זה: אם תיתן למישהו לרמוס לך את הדרך תישאר רק עם עקבות. חשוב להקשיב מדי פעם למי שבאמת אוהב אותך, לפני שנשרף כל הגשר של החיים.
