הטלפון שלי זמזם ב-20:47 הודעת טקסט שגרמה לי כמעט להחסיר פעימה.
“נעם, זו גברת גבאי מהבית ממול. האור של המרפסת אצל ההורים שלך לא דולק. דפקתי, אבל אף אחד לא ענה. הם אף פעם לא מחמיצים ערב אחד.”
לא עניתי. רק לחצתי על הדוושה עד הרצפה.
במשך עשרים שנה האור על המרפסת של ההורים שלי לא היה סתם נורה הוא היה הבטחה. הוא דלק בלילות של גשם זלעפות, הפסקות חשמל, וגם ביום שאמא שלי חזרה מבית החולים אחרי ניתוח בברך. האור הזה היה פעימת הלב של השכונה. אם השמש שקעה האור דלק. סוף פסוק.
נהגתי 135 קמ”ש באיילון, איפה שמותר 90. המכונית החשמלית שלי בשווי 300,000 ש”ח גלשה בשקט, והמחשבות שלי צווחות. רק סיימתי ארוחת ערב במסעדה, שילמתי יותר על בקבוק יין מהסכום שההורים שלי מוציאים בשבוע על קניות. התלוננתי שם על “אי הוודאות בשוק,” בזמן שהשעון בטלפון ספר את הדקות.
כשהחניתי ליד הבית שלהם בקרית אונו, הכל היה חשוך, כמו קבר.
הרוח של חודש חשוון בארץ יכולה לחתוך, אבל הקור בבית… הוא היה חודר יותר. זה היה שקט שאוכל את העצמות.
“אבא? אמא?” קראתי.
השתמשתי בפנס של הטלפון בשביל לפלס דרך בחשיכה שבסלון.
“אל תדליק את האורות למעלה, נועם,” נשמע קולו של אבא מהפינה צרוד ועייף.
בכל זאת הדלקתי.
אבא גבר שעבד ארבעים שנה בבתי הזיקוק, שיכול היה פעם להרים גנרטור בידיים חשופות ישב בקצה הספה. לבש את המעיל הפוך-פרווה שלו עם כובע צמר ורק ידיים בכפפות.
אמא הייתה מכורבלת בכורסה, מתחת להר של שמיכות. ישנה. או אולי התעלפה.
ראיתי את הנשימות שלהם הופכות לאדים. בתוך הבית, בתוך הסלון שבו גדלתי.
“אבא, מה קורה פה?” ירדתי על הברכיים מולו. “למה אין חימום? קר פה כמו במקפיא.”
הוא לא הרים מבט, רק שיחק בחפיסה על הברכיים, עיניו דומעות ובושות.
“המחירים שוב עלו, נועם,” לחש. “ההפרש… היה הרבה יותר ממה שציפינו. החלטנו שאם פשוט ננמיך את החימום ונלבש מעילים…”
“אבל אי-אפשר, אבא! אתם עלולים לחלות,” התעקשתי.
“אנחנו מסתדרים,” לחש. “יש לנו תקציב.”
המבט שלי טייל אל שולחן הסלון. עדויות ל”תקציב” היו פזורות עליו: ערמה של חשבונות שלא שולמו, עלון של עמותה לחלוקת מזון, וקופסה שבועית של תרופות.
התקרבתי לקופסת התרופות. תאי יום שלישי ורביעי ריקים. יום שני הכדור חצוי.
חצאים לא שווים, שבורים ומפוררים.
“אבא,” כמעט בכיתי, “אלה כדורי הלב שלך. זה לא אקמול, אתה צריך את המנה המלאה כדי להישאר בחיים!”
הוא חטף ממני את הקופסה, ידיו רועדות.
“אתה יודע כמה עכשיו צריך לשלם?” אמר חרישית. “הקופה שינתה מסלול. 1,100 ש”ח לחודש. אלף ומאה, נועם. זה הכסף של המכולת, זה החשמל.”
הביט בי, עיניו לחות, מותשות.
“חישבתי. אם אני לוקח חצי כדור, זה מחזיק עד ההעברה מביטוח לאומי. בחרתי אור במקום מנה מלאה… אבל אז…”
הצביע לחלון.
“היום הנורה של המרפסת נשרפה. ניסיתי לקום להחליף, וסחרחר לי, בטח בגלל החצי מנה. ישבתי רגע, ולא הצלחתי לחזור לקום. היה לי קר מדי.”
עמדתי. רעדתי מבפנים.
אני מנהל צוות של חמישים עובדים, מדבר על “הרחבת שווקים” ו”יעדים רבעוניים”. שוקל אם אפשר לנכות מהמיסים את המנוי לחדר כושר.
ובינתיים, שישים קילומטר מהבית שלי, שני האנשים שלימדו אותי איך לאחוז כף, ישבו לבד, קפואים, נאלצים לבחור בין היפותרמיה להתקף לב.
“למה לא התקשרתם?” אמרתי, דמעות חונקות את הגרון.
“ידענו שאתה עסוק,” נשמע קולה של אמא מתחת לשמיכות. הייתה ערה. “יש לך חיים משלך, נעם. לא רצינו להיות עול.”
עול.
הם ניגבו לי את האף כשהייתי חולה. שילמו לי תואר באוניברסיטה כדי שלא אתחיל את החיים בחובות. היו חתומים ערבים לקניית הרכב הראשון שלי.
ועכשיו הם קופאים בלילה, רק כדי שלא יפריעו לי בטלפון.
ניגשתי לתרמוסטט. היה על “כבוי”.
הדלקתי ל-22 מעלות.
נכנסתי למטבח. המקרר היה בדיחה עצובה חלב דל שומן כמעט ריק, קופסת חמוצים ולחם יבש כמו אבן. בלי גבינות, בלי ירקות.
הוצאתי טלפון ופתחתי אפליקציית משלוח אוכל.
“נעם, אל תעשה את זה…” אבא ניסה לקום, “אנחנו לא צריכים נדבה.”
“זה לא נדבה, אבא,” כמעט צעקתי. “זה הבן שלך שמתעורר.”
התיישבתי לידו, חיבקתי אותו מעל המעיל. היה כל כך רזה. מתי התכווץ ככה?
“אתם לא באמת מסתדרים,” אמרתי בשקט. “אתם סובלים. המערכת שבורה. המחירים בסופר, התרופות כולם נאנקים, רק אתם נרמסים. ואני הייתי עסוק מדי כדי לראות את זה.”
נשארתי לישון.
הכנתי להם טוסט עם גבינה מהלחם היבש ומרק עגבניות משימורים שמצאתי בארון. התבוננתי בהם אוכלים, כאילו לא ראו אוכל חם מזה ימים.
עברתי על הדואר.
“התראה אחרונה.”
“הגדלת פרמיה.”
“שינוי תנאים.”
שובל של נייר שמזכיר איך החברה שלנו רואה בזקנים עול, ולא עוגנים של זיכרון ומורשת.
ישנתי על השטיח בסלון, מאזין לקולות התנור, סופר את נשימותיהם, ירא מהרגע שזה יפסיק.
בבוקר התקשרתי לעבודה.
“אני לוקח שבוע חופש,” אמרתי.
“נועם, דו״ח הרבעון ביום שלישי!” קרא המנהל שלי, “זה קריטי.”
“ההורים שלי קריטיים. דו״ח יכול לחכות.”
ניתקתי.
את היום ביליתי באיטום חלונות. העברתי הוראות קבע לתשלום החשמל והגז מהחשבון שלי. ארבע שעות התווכחתי עם קופת החולים, משייט בתפריטי מענה קולי, עד שהגעתי לבן אדם אמיתי ומצאתי מסלול הנחות שאף אחד לא טרח לספר עליו.
לפני השקיעה יצאתי למרפסת.
הברגתי החוצה את הנורה השרופה. התקנתי נורת לד חכמה מהסוג שמחזיקות עשר שנים.
כשחזרתי פנימה, האור שטף את כל החצר.
זה כבר לא היה סתם אור. הוא סימן.
סימן שחם שם.
סימן שהם מוגנים.
סימן שמישהו רואה אותם.
אבל כשיוצאתי מהחניה באותו ערב, עיני תפסה את האור הנדנד בחלון המראה ומחשבה מצמררת עברה בי.
כמה נורות מרפסת נוספות כבו הלילה הזה?
כמה הורים יושבים עכשיו עם שכבות של בגדים בסלון, אצלנו בארץ החלב והדבש, וחוצים כדורים לשניים?
כמה מהם גאים מדי לבקש עזרה, ודלים מדי בשביל לעבור את החורף?
אנחנו מניחים שהכול בסדר אצלם, כי הם לא מתלוננים.
אנחנו חושבים ש”הפנסיה” מספיקה.
מאמינים ש”שנות הזהב” באמת זהב.
הן לא.
עבור מיליוני מבוגרים זה שנים שחוקות.
תעשו טובה. אל תתקשרו רק לשאול “מה עניינים?” הם יגידו שהכול בסדר, כדי לא להדאיג.
תגיעו. תראו מקרר מלא? חם בבית? קופסת תרופות הכדורים חצויים?
אהבה אמתית היא לא רק כרטיס ברכה ביום הולדת.
לפעמים אהבה זה לשלם חשבון חשמל,
כדי שאבא שלך לא יצטרך לבחור
בין בית חם ללב פועם.
