הטיסה הראשונה שלי כקפטן הפכה לסיוט אמיתי. אחרי שהצלתי נוסע, עברי לא הרפה ממני.
מאז שאני זוכר את עצמי, הייתי מוקסם מהשמים. הכול התחיל מתמונה ישנה ומקומטת שראו לי בבית הילדים שבו גדלתי. הייתי בערך בן חמש בתמונה הזאת, יושב בתא הטייס של מטוס קטן ומחייך כאילו כל קו הרקיע שייך לי. מאחוריי עמד גבר עם כובע טייס, ובמשך עשרים שנה האמנתי שהאיש הזה הוא אבי.
ידו הייתה מונחת על כתפי וסימן לידה גדול וכהה כיסה חצי מפניו. התמונה הזו הייתה הקשר היחיד שלי לעברי ומפת הדרך לעתידי. בכל פעם שהחיים ניסו להוריד אותי לקרקע, שבתי אליה. שמרתי אותה בארנק לכל אורך מבחנים קשים, תקופות בלי שקל בכיס, ומשמרות כפולות כדי לממן שעות סימולטור. אמרתי לעצמי שאין מצב שמישהו סתם הושיב אותי בקוקפיט הזה במקרה.
והנה היום, החלום מתגשם. בגיל 27, אני מתיישב סוף סוף על כיסא הקפטן של מטוס נוסעים מסחרי. זו הטיסה הראשונה שלי במעמד הזה. לחוץ, קפטן? שואל אותי עידן, הקו-פיילוט שלי. אני מביט במסלול שנמתח אל עבר השמש ואוחז בתמונה שבכיס, ממש ליד הלב. רק קצת, עידן. אבל נראה לי שלחלומות ילדות יש כנפיים, לא?
האירוע בגובה 10,000 רגל
המראה עברה חלק. אנחנו בגובה שיוט כשלפתע דלת הקוקפיט נפתחת בעוצמה. נועה, אחת הדיילות, נכנסת פנים חיוורת ורועדת: רועי, אנחנו צריכים אותך דחוף! מישהו נחנק!
לא היססתי. עידן לקח פיקוד, ואני רצתי לתא הנוסעים. גבר קרס באחד המעברים, מתקשה לנשום. כרעתי לידו ואז ראיתי: סימן הלידה מכסה מחצית מפניו. לרגע קצר הראש קפא, אך הגוף פעל אוטומטית.
הזקפתי אותו והתחלתי בפעולת היימליך. ניסיון ראשון, כלום. שני, שוב כלום. בשלישי, השתמשתי בכל הכוח. חפץ קטן וקשה התעופף מפיו. האיש קרס קדימה, לוקח אוויר ונושם בקול רם. מחיאות כפיים פרצו במטוס, אך אוזניי לא שמעו דבר. רק הבטתי בו, והוא מביט בחזרה. זה הוא, מהתמונה.
אבא? לחשתי. האיש הביט במדים שלי, אחר כך בפניי, ונענע בראשו. אני לא אבא שלך, רועי. אבל אני יודע בדיוק מי אתה. בגלל זה אני כאן.
האמת המרה
הוא סיפר שהכיר את הוריי, שטס עם אבא שלי, והיו כמו אחים. ידעת איפה אני, אמרתי בקול חנוק. אז למה לא באת לקחת אותי מבית הילדים? הוא הביט בידיו. כי הכרתי את עצמי, רועי. הטיסה הייתה כל עולמי. אין לי שורשים, אין לי יציבות. חשבתי שעדיף לך להישאר שם מאשר להיהרס איתי.
הוא הסביר שהיום בא בגלל שהפסיקו לו לתמיד את הרישיון בעקבות ראייה לקויה. הוא רק רצה לראות לאיזה אדם הפכתי. הוצאתי את התמונה והראיתי לו. נהייתי טייס כי האמנתי שהתמונה הזאת אומרת משהו. היא אומרת שנהיית טייס בגללי, אמר בעיניים מתרפקות. אחר כך הוסיף: רועי, אפשר רק לשבת איתך פעם אחרונה בקוקפיט? זה הכול שאני מבקש.
יישרתי את הגב, מרגיש את המשקל של הסרטים על הכתפיים. חיפשתי אותך שנים, כי חשבתי שאתה הסיבה שאני אוהב לטוס. טעיתי. לא עשיתי את זה בשבילך, אלא בשביל דמות שדמיינתי לעצמי. עכשיו כשפגשתי אותך, אני שמח שלא מצאתי אותך קודם.
דמעות זלגו על פניו, חורצות את הסימן שעל לחיו. אני טס, כי השמיים הם הבית שלי. התמונה הייתה רק זרע. בזכות העבודה שלי עשיתי אותה למה שהיא. אין לך שום קרדיט, ואין לך זכות לבקש ממני טובות.
הבטתי בתמונה פעם אחרונה והנחתי אותה לצידו, ליד שקית הבמבה הריקה שכמעט חנקה אותו. תשמור עליה, אני כבר לא צריך אותה.
חזרתי לתא הטייס וסגרתי את הדלת מאחוריי, חותך את עצמי מעולם הנוסעים. עידן הביט אליי: הכול בסדר, קפטן? אחזתי בידית ההיגוי, חש את הרעד הקבוע של המנועים. עכשיו הבנתי את החיים האלה לא ירשתי, כבשתי אותם. כן, עניתי, מביט אל האופק. הכול ברור עכשיו.באור החיוור שזלג מחלון הקוקפיט, השארתי מאחורי את הילד שבתמונה, זה שתמיד חיפש מישהו שייתן לו כנפיים. בפעם הראשונה, הבנתי שלפעמים אנחנו טסים הכי גבוה כשאנחנו מרשים לעצמנו להניח מטען עתיק ולרוץ אל השמים עם לב קל.
פניתי לעידן בחיוך קטן. בוא נמריא, אמרתי. הוא מצמץ, לא מבין הרי כבר היינו באוויר. אבל ידעתי: עכשיו באמת התחלתי לעוף.
המסע שלי לא נמדד עוד בתצלום ישן או בזיכרון שנשכח. הוא שם, במנועים הרועמים, בעננים שמתחלפים, ובכל חלום שבחרתי לבנות לעצמי. יודעת מה? חשבתי לעצמי, אולי יום אחד מישהו ישב בקוקפיט שלי, יקבל ממני מבט, והכל כבר יהיה אחר. אבל הרקיע הרקיע תמיד יחכה, פתוח למי שמעז לפרוש כנפיים משלו.
