הטיסה הראשונה שלי כקברניט הפכה לסיוט. אחרי שהצתי נוסע, העבר הדביק אותי בסופה.
מאז שזכור לי, השמים קסמו לי. הכול התחיל מתמונה ישנה ומקומטת שהראו לי בבית הילדים בירושלים בו גדלתי. הייתי אז בערך בן חמש, יושב בקוקפיט של מטוס קטן ומחייך כאילו כל האופק פרוס בפניי. מאחוריי עמד גבר עם כובע טייס, ואני ביליתי עשרים שנה באמונה שהוא אבי.
יד אחת שלו הייתה מונחת על כתפי וסימן לידה כהה כיסה חצי מפניו. התמונה הזאת הייתה הגשר היחיד לעברי והמפה לעתידי. בכל פעם שהחיים ניסו לשבור אותי, חזרתי אליה. שמרתי אותה בארנק שלי לאורך מבחנים קשים, חסרון כלכלי ומשמרות כפולות כדי לשלם על שיעורי סימולטור. שכנעתי את עצמי שאין מקריות בכך שמישהו הכניס אותי פעם לתא הטייס.
היום, החלום התגשם: בגיל 27, סוף-סוף התיישבתי בכיסא הקברניט במטוס נוסעים ישראלי, בטיסה מסחרית ראשונה בתפקיד. “מתרגש, קפטן?” שאל אותי הסגן שלי. הסתכלתי על המסלול לנתב”ג שנעלם באור השמש ואחזתי בתמונה שבלב. “רק קצת, יונתן. אבל זה מוכיח שחלומות ילדות באמת עפים רחוק.”
אירוע בגובה 10,000 מטר
המראה הייתה חלקה. בדיוק התייצבנו בגובה השיוט כשפתאום דלת הקוקפיט נפתחה. רוני, אחת מדיילות האוויר, נכנסה לבנה ונסערת: “דניאל, אנחנו צריכים אותך! מישהו נחנק!”
לא היססתי. יונתן נשאר בעמדת הפיקוד, ואני רצתי קדימה. גבר מבוגר שכב על הרצפה בין המושבים ונאבק לנשום. כרעתי לידו, וראיתי: אותו סימן לידה שנותר טבוע על פניו בדיוק כמו בתמונה. לרגע הזמן קפא, ואז פעלתי באינסטינקט: הרמתי אותו וביצעתי תמרון היימליך. פעם ראשונה כלום. שנייה עדיין כלום. בשלישית, לחצתי בכל הכוח. חפץ קטן קשה ניתז מפיו. האיש הקדיר את פניו ומשך אוויר בשאגה. מחיאות כפיים נשמעו מאחור, אבל כל מה שראיתי היה האיש הזה מהתמונה.
“לוי?” לחשתי. הוא הסתכל על התג שלי, על פניי, ונענע בשלילה. “לא, אני לא אבא שלך. אבל אני יודע בדיוק מי אתה, דניאל. בגללך אני על הטיסה הזאת.”
האמת מתגלה
סיפר לי שהכיר את הוריי, שטס עם אבי, שהיו כ brothers. “אז ידעת איפה אני כל השנים האלה,” אמרתי בקול חנוק, “למה לא באת לקחת אותי?” הוא הביט בידיו. “כי הכרתי את עצמי, דניאל. הטיסה הייתה כל עולמי. לא היו לי שורשים, לא בית. חשבתי שזה נכון יותר להשאיר אותך שם, מאשר להרוס אותך איתי.”
הסביר שחיפש אותי רק עתה, כי איבד את רישיון הטייס עקב בעיות ראייה. רצה לראות למה הפכתי. שלפתי את התמונה והראיתי לו. “הפכתי לטייס כי האמנתי שלתמונה הזאת יש משמעות.” הוא חייך בעצב, “המשמעות היא שהגעת לטיסה הזאת בזכותי,” אמר, עיניו נוצצות בתערובת של תקווה ואשמה. ואז הוסיף: “דניאל, מבקש ממך תן לי לשבת בקוקפיט פעם אחרונה. זה כל מה שאני רוצה.”
זקפתי גב, מרגיש את כובד הדרגות על כתפיי. “חיפשתי אותך שנים, כי חשבתי שאתה הסיבה שאני אוהב לעוף. טעיתי. לא עשיתי את זה בשבילך, אלא בשביל החלום על האדם שדמיינתי שאתה. עכשיו כשפגשתי אותך, אני שמח שלא מצאתי אותך קודם.”
דמעות חרשו את הסימן על פניו. “אני טס כי השמים הם הבית שלי. התמונה הייתה הזרע, אבל אני עמלתי קשה כדי לשתול אותו ולגדול. זה לא אתה, ואין לך זכות לבקש ממני היום דבר.”
הנחתי את התמונה על השולחן, לצד שקית בייגלה ריקה שכמעט חנקה אותו. “שמור עליה. אני כבר לא זקוק לה.”
חזרתי לקוקפיט וסגרתי את הדלת, מבודד את עצמי מהרעש. יונתן הרים עיניים: “הכול בסדר, קפטן?” אחזתי בגה המזינות, מרגיש את הרעד העדין של המנועים. הבנתי החיים האלה לא ניתנו לי בירושה, אני כבשתי אותם במאמץ. “כן,” עניתי כשהאופק נפרש מולי, “הכול ברור עכשיו.”
אם היית שואל אותי מה הייתי ממליץ למישהו מהסיפור הזה, הייתי אומר: אל תבנה את חייך על צללים של אנשים אחרים, אלא תיצור את האור בעצמך. השמים פתוחים, והעתיד בידיים שלך.
