משפט תנאי
הציע לך נישואין? שירה, את השתגעת! על מה יש בכלל להתלבט?!
תמר, זה לא כזה פשוט…
מה מסובך כאן? תמר זרקה את המעיל שלה על הכיסא והתיישבה ליד השולחן. אוף! רצתי כמו מטורפת! יש לי חצי שעה, ואז אני צריכה להסיע את עדי לבלט ואת יונתן לכדורגל.
תמר, הילד כבר כמעט בן שש. עד מתי תקראי לו יונתן הקטן?
שייתן תודה שאני בכלל קוראת לו יוני! את יודעת מה היה אתמול? חזר מהגן ואמר שהוא התאהב! בנעמה מהבניין הסמוך! והוא מתכנן להינשא לה. מה תגידי?
ומה? נראה לי טבעי מאוד בהתחשב בבן שלך. תזכרי בעצמך!
אל תשווי בינינו! את זוכרת מה אמא שלי עשתה לי כשאמרתי שאני מתחתנת? תמר צחקה בקול. בת כמה הייתי? חמש עשרה?
ארבע עשרה! וכמעט גרמת לה לקבל התקף לב! “אמא, החלטתי הכול!” החלטתי וחוץ מזה, פבל שלך בכלל לא הסתכל עלייך אז.
אז מה? הוא הפך להיות בעלי, ועכשיו אני מתמודדת עם התוצאות של ההתאהבות ההיא. אמא יכלה להעניש אותי יותר. מקסימום נתנה לי לשטוף כלים שנה שלמה. זה עונש? עדיף שלא הייתה מרשה לי לצאת בכלל!
אותך היה אפשר באמת לעצור? חוץ מזה, אמא ידעה שלא תעשי שטויות, ואת כל ההצגות שלך הצגות ותו לא. הראש שלך תמיד עבד.
נו באמת! במיוחד כשהיה מדובר בך! את זוכרת כמה רבנו בילדות? לא סבלתי אותך! שירה היפה והחכמה, ותמר הבעייתית
אמא אף פעם לא אמרה את זה.
אבל סבתא פיצתה על כולם. כל הזמן אמרה שאני אחזור הביתה עם עול. ומה יצא בסופו של דבר?!
כן, בנקודה הזו אני לא ממש יכולה להתגאות בעצמי
שירה הזיזה הצִדה את הספל שלה וגנחה.
שירה תמר התקרבה וחיבקה אותה ביד. מה עובר עלייך?
תמר, אני פשוט מפחדת…
אלוהים, ממה כבר?! סוף סוף פגשת גבר נורמלי, ועכשיו את פתאום חוששת. מה הבעיה?
אני חוששת שהוא לא יקבל את עומר…
תמר קימטה מצח.
למה את חושבת ככה?
פשוט מאוד, תמר. אתמול, אחרי הורדים והטבעת הזו הוא ביקש שאשלח את עומר לאמא שלי לזמן מה
שירה הסיטה מבט מהחלון, משחקת בטבעת שעל אצבעה.
הטבעת הייתה מהודרת ולא זולה.
לא היה למה לצפות אחרת מרועי, בן זוגי. איש עסקים מצליח, ספורטאי וחובב מוזיקה, שידע להסתובב בעולם הנשים עד שפגש אותי והחליט שאני האשה שאיתה הוא רואה את חייו. כתמיד, הוא היה נדיב, וכמו שאמא שלו לימדה אותו: “רועי, אישה יודעת להסתדר כשצריך, ולתמוך אם קשה, אבל תחשוב פעמיים אם תרצה שאישה תישאר כשלא תרצה להשקיע בה. אם אתה מתעלם ממנה, אולי בעתיד תתעלם גם מהילד”.
הוא היה מאוד קשוב למה שאמא שלו לימדה אותו. גם כי היא בעצמה עברה הרבה. הגירושים הגיעו מהר אחרי לידתו אבא עזב, מצא אהבה חדשה, וזרק אותה בזרועות ריקות עם תינוק קטן.
לאמא שלו, דינה, לא היה לאן ללכת.
הוריה חיו במושב נידח בצפון, והיא לא רצתה לחזור לשם לרגע. אחרי שיצאה ללמוד בתל אביב, לא ספרה את הימים אלא את השעות, עד שתעוף מהבית עלוב הערך. חייתה במעונות, עבדה בכל עבודה שיכלה, למדה שגם כשקשה מתפתלים ומסתדרים.
הנישואין עם אבא של רועי היו מחושבים, לא מאהבה אבל לא היה טעם להכביד על הבן בפרטי העבר. עדיף שיחיה באמונה בחיים טובים יותר.
וכשנותרה לבדה, עם תינוק, המשיכה לדאוג לעתידם ובסופו של דבר, קיבלה עבודה כמטפלת קשישים אצל פרופסור ותיק, שאין לו ילדים וששקע בדיכאון. הוא בילה שעות בבית: “דינה, אולי אחר כך…”.
“עכשיו,” הכריזה והיא לא ויתרה.
ממנו קיבלה גם הצעת נישואין לא מהלב, אבל מתוך דאגה וראיית עומק. אחרי הרהור קצר הסכימה, לא בשביל עצמה אלא למען רועי.
לאחר שנישאה לו, ביקשה וקיבלה את ברכתו ללימודים באוניברסיטה. רצתה עתיד, לא להישאר מנקה וסייעת כל החיים. אחרי שנים של עבודה קשה, פתחה חברת שירותי ניקיון קטנה משלה שהצליחה יפה, והרשתה לעצמה להשקיע בעצמה.
אביו הביולוגי נעלם בלי בעיה ברגע שביקשה זאת ואת האמת סיפרה לרועי רק בגיל תשע עשרה, אחרי מות פרופ’ דניאל. מבחינתו, הוא תמיד היה “אבא”.
אמא, אבל הוא הרי אהב אותי
מאוד, בני. כנראה יותר מרוב אבות שמכירים את ילדיהם. נתתם זה לזה חיים חדשים.
מהאב הביולוגי רועי לא שמע כבר שנים; הפרופסור העניק להם בית, תחושת ביטחון ושחרור מהכעס על העולם, שלא פעם חשוב לא פחות מקורת גג.
כשרועי חיפש בת זוג, אמו ניסתה להפגיש אותו עם לא מעט נשים השמות מתחלפים אך הסיפורים חוזרים: אמביציוזיות מדי, מתאימות אולי לעסקים שלו, אך לא לחיים הפרטיים.
מאף אחת הוא לא התאהב באמת עד שפגש בי.
דינה שמחה כל כך, גם על הבחור החדש בחיים שלי וגם על הילד שלי, עומר.
רועי, אתה מוכן לאחריות כזו? שאלה.
אמא, מי גידל אותי, את חושבת? רק דבר אחד מטריד אותי…
מה?
אולי עומר לא ירצה אותי?
אל תהיה ילד! תעבוד על זה, תתחבר אליו מהלב. כל אמא נורמלית תשים את הילד לפני כל גבר, תזכור את זה.
אמא!
מה?! אלה החיים. תציע נישואין ותתחיל לעבוד על הקשר עם הילד. אם אין שם אבא, יש לך צאנס אדיר לזכות בו. אבל תבדוק עם עצמך אם אתה מוכן להתחייב לשניהם, לא רק לה. עומר לא משחק ואם תעזוב, תשבור אותו. תחשוב פעמיים, בן.
לקחתי ברצינות את דבריה וכך הגעתי למצבי: שירה יושבת מולי בבית הקפה, מתלבטת מה לעשות. האהבה קיימת, אבל היא לא יכולה לחיות עם גבר שידחה את עומר.
תמר התלבטה אם להתערב, ובסוף שאלה:
מה בעצם אמר לך?
מי?
רועי! מה הסיבה שהוא ביקש את זה?
לא משהו ברור. רק רצה שאסדר עם ההורים שעומר ישהה אצלם שבוע אחרי החתונה.
שירה זרקה את הכפית על השולחן. המלצרה התקרבה, אבל תמר הרגיעה אותה ולקחה את הכפית, מחסלת את קצף החלב, ואז דפקה קלות לאחותה על המצח.
איי! שירה הסתכלה עליי בתדהמה. מה קרה לך?! תשאירי לי סימן…
יש לי ניסיון בזה, שכחת?
לא שכחתי! אבל מה את רוצה? אנחנו כבר לא ילדות.
נכון! הפסקנו להיות ילדות מתי בעצם? בשנייה שגילית על עומר? או קודם?
נראה לי קודם…
בדיוק! כמו שסבתא הייתה אומרת, “צעירות וחריפות…” את לא לומדת כלום מהחיים.
למה את מתכוונת? שירה לקחה ממנה את הכפית והניחה על המצח.
ניסתר הזיכרון שלך קצת מחוק. מה היה קורה אם היית משתפת אותי או את ההורים על הסיפור שלך עם אורן?
לא יודעת אין מה לדון בזה עכשיו.
נכון, אבל תמיד מציק לי מתי תלמדי סוף סוף לדבר עם מי שאת אוהבת?
שירה נאנחה והניחה את הכפית.
אולי את צודקת
לא אולי בטוח! להזכיר לך איך עומר נולד?
לא צריך! אני זוכרת היטב.
שירה התסכלה הצידה ולקחה נשימה עמוקה. לפעמים תמר באמת הייתה בלתי נסבלת, אבל היא ידעה שהפעם תמר צודקת. את אורן, אבא של עומר, פגשה בבית הספר. הוא לא ידע מהעולם, והיא הפכה להיות שקופה לידו. בסוף המסיבה ניגש, לקח לה את היד ויצאו יחד, ביודעין שההורים לא בבית.
היא נכנעה למה שהציע לה, אף על פי שידעה שזו טעות ושמרה הכל בסוד מהוריה. רק כשהבינה שכבר אין דרך חזרה, הודתה בפני אחותה, שתיכננה עם חבריה באותן הימים להגן עליה.
כשהבשורה נחתה, לא היה בבית יבש. האבא אחרי שגילה הכל, פתח בכלל את הדלת באופטימיות: “בנות, מה כבר קרה? מגיע לנו נכד או נכדה. יאללה, להפסיק לבכות!”
תחושת ההקלה והחום שקיבלה מהרגע שאביה קיבל אותה הייתה מתנה שלעולם לא תשכח.
עומר נולד בבית מלא חום, גם בלי אבא קלאסי, אבל עם משפחה שקיבלה ואהבה אותו.
בעזרת התמיכה מהמשפחה, שירה לא רק קיבלה תואר, אלא גם הצליחה לסדר לעצמה עתיד איתנו. כניסתו של רועי ערער אותה; האם נכון לסכן את עומר בשביל הרצונות האישיים שלה?
היא כבר עשתה את הטעויות שלה.
בתוך ההרהורים שלה, תמר קראה למלצרית, וביקשה להביא שתי כפות וקינוח נוסף.
שירה, מתוקה, תלמדי כבר לדבר עם האנשים שסביבך. במיוחד עם רועי. פשוט תשאלי למה הוא רוצה שעומר יהיה אצל ההורים. זה באמת כל כך קשה?
לא יודעת אולי את צודקת. פשוט לשאול?
כן! עכשיו!
תמר הרימה את הטלפון של שירה והניפה אותו מולה.
תתקשרי!
הוא בפגישה!
אז תראי עד כמה את באמת חשובה לו.
ככה לא עושים…
שטויות! לא רוצה להתקשר תכתבי לו הודעה.
מה יחשוב עלי?
זה באמת משנה? יש לך את הטבעת שלו, קיבלת את ההצעה. את שוקלת? לא אמרת כן אבל גם לא לא!
לזה את קוראת תשובה?
בדיוק! איך תבני מערכת יחסים כשאת לא שואלת שאלות פשוטות? הוא לא קורא מחשבות. תשאלי! מספיק כבר עם “אם וכאילו…” פשוט תשאלי, תחליטי מה את רוצה.
לו רק הייתי יודעת מה אני רוצה כמעט בכיתי, אבל בכל זאת לקחתי את הטלפון. פשוט לשאול?
פשוט.
לא עברו דקה והטלפון השמיע ציוץ, התמונה של רועי הופיעה חיוך עייף, ואני כבר יודעת.
הבנת עכשיו? תמר חייכה, הביטה בשעון וואי! אני באיחור! זה עמלות יומיומיות לכל אחד הים ולי הסעות. תשתדלי לא להסס הוא בנה עליכם שבוע ביחד, שבוע של התאקלמות, ואז כולם יחד. גם את לא רק “האמא של”, את גם אישה. אפילו קצת מקנאה! בעלי לעולם לא היה חושב על זה. ביי! ותדברי גם עם עומר, נראה לי שהוא דווקא ישמח לקרוא לרועי “אבא”.
את בטוחה?
יודעת! אבל אל תגידי שסיפרתי.
תמר לקחה את המעיל ועפה החוצה. בדלת עוד הוציאה לי לשון, נגעה במצח “תחשבי על זה”. ושירה חשבה.
שלוש שנים אחרי, בגאון קיבל עומר מזרועות אביו החורג את אחותו התינוקת, ואמר תודה לאיש שקרוב לשנתיים קורא לו “אבא”.
עומר, תיזהר! שירה נבהלה, אך רועי חיבק אותה ושמר שלא תפריע לרגע הראשון של אח ואחות.
אל תדאגי, אמא הכל בסדר, נכון, אבא?
אבא! מה אתה חושב? עומר הציץ בשמיכה הלבנה וקרץ. אמא, היא יפה
הערב ישבתי במרפסת, נזכר בכל והבנתי: בחיים צריך לדבר, או לפחות לשאול. לא לשתוק. אם אוהבים לא נבהלים לשתף, לא חוששים לבקש, לא פוחדים לטעות, כי רק ככה מקבלים חיים שבאמת שווה לחיות.
