הטיימר על השולחן — שוב שמת את המלח במקום הלא נכון, — אמרה בלי להרים עיניים מהסיר. הוא קפא עם הצנצנת ביד, מביט אל המדף. המלח עמד במקום הרגיל, ליד הסוכר. — ולאן הוא אמור להיות? — שאל בזהירות. — לא לאן שהוא “אמור”, אלא איפה שאני מחפשת אותו. כבר דיברנו על זה. — יהיה לך קל יותר להגיד איפה, מאשר שאני אנחש, — ענה, מרגיש את הרוגז המוכר מתעורר בו. היא כיבתה בקול את הלהבה, שמה מכסה, פנתה אליו. — אני עייפה מכל הדיבורים. אפשר שלפעמים… זה פשוט יהיה במקומו? — כלומר שוב אני עושה הכול לא נכון, — סיכם, שם את המלח על אותו מדף, רק קצת יותר ימינה. היא כבר פתחה את פיה להשיב, אבל טרקה את דלת הארון ויצאה. הוא נותר לעמוד עם הכף ביד, בודק את הקולות במסדרון. אחר-כך נאנח, טעם את המרק, וללא מחשבה הוסיף עוד מלח. כעבור שעה הם ישבו לאכול בשתיקה. הטלוויזיה בסלון פטפטה חדשות, המסך השתקף בוויטרינה. היא אכלה לאט, כמעט בלי להסתכל עליו. הוא דקר את הקציצה במזלג, מהרהר איך שוב זה התגלגל לאותה מסילה: שטות קטנה, עקיצה, תגובה שלו, שקט שלה. — ככה נמשיך לחיות? — שאלה פתאום. הוא הרים עיניים. — מה כוונתך? — זאת הכוונה, — הניחה את המזלג, — אתה עושה משהו, אני מתעצבנת, אתה נעלב. וזה מעגל. — ומה האלטרנטיבה? — ניסה לחייך. — יש לנו מסורת. היא לא חייכה. — קראתי משהו, — אמרה. — על שיחות. פעם בשבוע. עם טיימר. הוא מצמץ. — עם מה? — עם טיימר. עשר דקות אני מדברת, עשר דקות אתה. בלי “אתה תמיד”, בלי “אתה אף פעם”. רק “אני מרגישה”, “חשוב לי”, “אני רוצה”. והשני לא מתווכח, לא מתגונן — רק… מקשיב. — זה מהאינטרנט? — בדק. — מספר. לא חשוב. אני רוצה לנסות. הוא לקח שלוק מים, קונה לעצמו זמן. — ואם לא בא לי? — שאל, מנסה שלא להישמע בוטה. — אז נמשיך לריב על מלח, — ענתה בשקט. — אני לא רוצה. הוא הביט בפניה. הקמטים לידה שפתיים העמיקו בשנים האחרונות, ולא שם לב מתי. היא נראתה עייפה, לא מהיום, מהחיים. — טוב, — אמר. — אבל אזהר, אני לא מבין בכל הטכניקות שלכם… — לא צריך להיות חזק, — חייכה עייפות. — צריך להיות אמיתי. בערב חמישי ישב על הספה, הטלפון ביד, מתחזה לקורא חדשות. בבטן תחושת המתנה לא נעימה, כמו לפני רופא שיניים. על שולחן הסלון שכב טיימר מטבח עגול, לבן, עם מספרים מסביב. בדרך-כלל היא השתמשה בו לאפייה. היום עמד ביניהם, כמו חפץ זר. היא הביאה שתי כוסות תה, התיישבה מולו בסוודר ביתי מרופט, שיער אסוף ברשלנות. — טוב, — אמרה. — מתחילים? — יש תקנון? — ניסה להתבדח. — כן. אני ראשונה. עשר דקות. אחר-כך אתה. אם לא נספיק, נדחה לשבוע הבא. הנהן, הניח את הטלפון בצד. היא לקחה את הטיימר, סובבה לעשר דקות, לחצה. קול תיקתוק חרישי נשמע. — אני מרגישה… — פתחה ושתקה. הוא תפס את עצמו מוכן ל-“אתה אף פעם” או “אתה תמיד”, והשרירים דרוכים. אבל היא, כשכפות ידיה משולבות, המשיכה: — אני מרגישה שאני מין… רקע. שהבית, האוכל, החולצות שלך, הימים שלנו — הכול כאילו מתנהל מעצמו. ואם אפסיק, זה יתמוטט ואף אחד לא ישים לב עד שיהיה נורא מאוחר. רצה לומר שהוא שם לב. פשוט לא אומר. שאולי היא לא נותנת לו להתערב. אבל זכר את הכלל — שותק. — חשוב לי, — הביטה בו חפוז ואז הסיטה מבט, — שהמאמצים שלי יהיו… נראים. לא חייבים להודות כל יום, לא מחמאות. אבל שתדע. שתדע שיש בזה השקעה, שזה לא מובן מאליו. בלע רוק. הטיימר מתקתק. רצה להתווכח שגם לו קשה, שגם בעבודה לא קל, אבל לכלל אין סעיף “להתפרץ באמצע”. — אני רוצה… — התנשפה. — לא להיות תמיד “ברירת-מחדל” על הכול — הבריאות שלך, החגים שלנו, היחסים עם הילדים. רוצה לפעמים להיות חלשה, לא רק “החזקה”. הביט בידיה. על האצבע טבעת מהעשור לנישואים — כבר לוחצת מעט. נזכר כמה התרגש לבחור מידה. הטיימר צפצף. היא נבהלה, חייכה במבוכה. — זהו, — אמרה. — עשר הדקות שלי. — אני… — כחכח. — עכשיו תורי. הנהנה, סובבה שוב לטיימר והושיטה לו. הרגיש תלמיד ליד לוח. — אני מרגיש… — פתח ומיד הבין שזה נשמע מוזר. — מרגיש שכשאני בבית, בא לי להסתתר. כי אם אעשה משהו לא נכון — יבחינו, אבל אם כן נכון — זה הרי מתבקש. הנהנה בשקט, לא קוטעת. — חשוב לי, — המשיך, מקשיב למילים של עצמו, — שכשאני בא מעבודה ומתיישב, זה לא יחשב פשע. אני לא יושב כל היום. גם בעבודה אני… בקיצור, עייף. תפס את המבט שלה — עייף, אבל מקשיב. — רוצה… — היסס. — שכאשר את כועסת, אל תגידי “אתה לא מבין כלום”. כי אני מבין. אולי לא הכול, אבל לא כלום. כשאת אומרת ככה, יש לי חשק להסתגר ולשתוק. כי כל תשובה — לא נכונה. הטיימר צפצף. קפץ כאילו שלף אותו ממים. ישבו בשקט. הטלוויזיה כבויה. ברקע זמזם משהו — מקרר או רדיאטור. — מוזר, — אמרה. — כמו חזרה גנרלית. — כאילו אנחנו לא נשואים, — חיפש מילה. — מטופלים. חייכה. — נו, מטופלים. ננסה חודש. פעם בשבוע. משך כתפיים. — חודש זה לא גזר דין. הנהנה, לקחה את הטיימר למטבח. ליווה אותה במבט ופתאום הבין שיש להם רהיט חדש. בשבת הלכו לסופר. היא הובילה עגלה, הוא אסף לפי רשימה: חלב, עוף, דגנים. — תביא עגבניות, — נתנה הוראה בלי להסתובב. ניגש, בחר אחדות, הכניס לשקית. בחצי פה רצה לומר “אני מרגיש שעגבניות כבדות”, חייך לעצמו. — מה? — הסתובבה. — מתאמן, — השיב. — בניסוחים החדשים. העיפה עיניים — חצי חיוך. — לא חובה בציבור, — אמרה. — למרות שאולי צריך. עברו ליד מדף עוגיות. ידו נשלחה לעבר האהובות עליה, נזכר בדבריה על סוכר ולחץ דם. היד קפאה. — קח, — אמרה כשראתה את היסוסו. — אני לא ילדה. אם לא אוכל — אביא לעבודה. שם את האריזה בעגלה. — אני… — התחיל ועצר. — מה? — שאלה. — אני יודע שאת עושה הרבה, — אמר בלחש מול התווית. — זה ליום חמישי. הביטה בו רגע והנהנה. — אציין לזכותך, — אמרה. השיחה השנייה הייתה קשה יותר. הגיע לספה באיחור: עבודה, פקק, טלפון מהבן. היא חיכתה, טיימר על השולחן, מחברת דקלה לידה. — מוכן? — שאלה בלי ברכה. — רגע, — הוריד מעיל, תלה על כיסא, הלך למזוג מים. חזר, התיישב, מרגיש את המבט שלה בגב. — לא חייבים — אמרה. — אם לא בא לך, תגיד. — בא לי, — ענה, אף בלב התנגד. — פשוט יום קשה. — גם לי, — השיבה קצרות. — אבל באתי בזמן. אחז בכוס. — טוב, — אמר. — קדימה. סובבה טיימר ל-10 דקות. — אני מרגישה, — פתחה, — שאנחנו חיים כמו שכנים. מדברים על חשבונות, אוכל, בריאות, לא על מה שחשוב באמת. לא זוכרת מתי תכננו חופשה רק בשבילנו, לא לפי מי הזמין. חשב על הקיבוץ אצל אחותה ועל הסופ”ש בשנה שעברה, מהוועד. — חשוב לי, — המשיכה, — שגם לנו יהיו תכניות משותפות, לא רק משימות. לא “פעם ניסע לים”, אלא ממש: לשם, בתאריך, ביחד — לא רק עליי. הנהן, למרות שמבטה היה מנותק. — אני רוצה, — גמגמה, — שנדבר על סקס לא רק כשאין. מביך לי, אבל חסר לי לא רק המעשה — גם מגע, חיבוק, בלי לוח זמנים. חש חום עולה באוזניים. רצה להתלוצץ ש-“בגיל שלנו זה פחות רלוונטי”, אבל לא יצא. — כשאתה מפנה גב, — אמרה, — אני חושבת שאני כבר לא מעניינת אותך. לא כאישה, בכלל. הטיימר מתקתק. השתדל לא להביט בו כדי לא לדעת כמה עוד נשאר. — זהו, — אמרה עם הצלצול. — תורך. הושיט יד לטיימר, רעדה. היא סובבה במקומו והגישה לו. — אני מרגיש, — התחיל, — שכשמדובר בכסף, אני בנק. כשאני מסרב — אומרים שאני קמצן, לא שמפחד. שפתיה התהדקו, אך שתקה. — חשוב לי שתדעי, — המשיך, — שאני מפחד להישאר בלי כרית ביטחון. זוכר איך היה בשנות התשעים. כשאת אומרת “יהיה בסדר”, אני מתכווץ. נשם. — אני רוצה, שכשאת מתכננת קניות גדולות, נדבר על זה ביחד. לא שפתאום את כבר רשומה, הזמנת, סגרת. לא מתנגד, רק לא אוהב הפתעות. הטיימר צפצף. נרגע. — אפשר שאגיב? — לא התאפקה. — זה לא לפי הכללים, אבל לא יכולה לשתוק. קפא. — תגידי, — ענה. — כשאתה אומר “בנק”, — רעד קולה, — נראה לי שאתה חושב שאני רק מבזבזת. גם אני פוחדת — מהמחלה, שתעזוב, להיות לבד. לפעמים אני קונה משהו רק להרגיש שיש עתיד. שאנחנו עוד מתכננים. פיה נפתח — עצר עצמו בזמן. הביטו זה בזה מעל השולחן כמו גבול מדינות. — זה כבר לא בטיימר, — אמר בשקט. — אני יודעת, — ענתה. — אני לא רובוט. חיוך עגום. — אולי השיטה הזאת לא לאנשים אמיתיים, — מלמל. — אלא למי שמוכן לנסות שוב, — אמרה. נשען אחורה, עייף. — להיום מספיק, — הציע. הביטה בטיימר, אחריו. — בסדר, — הסכימה. — אבל לא נחשב את זה ככישלון. פשוט… הערה בשוליים. הנהן. לקחה את הטיימר, הפעם לא הפנתה למטבח — רק קרבה לקצה השולחן, כאופציה לחזור. בלילה התהפך לאיטו. היא שוכבת גב אליו. הושיט יד, כמעט שם על כתפה — עוצר. המילים “מרגישה שכנה” מהדהדות. אסף את היד, התהפך ונעץ עיניים בתקרה. השיחה השלישית התחילה שבוע אחרי, עוד לפני הזמן, באוטובוס. נסעו יחד לקופת חולים: לו אק”ג, לה בדיקות. היה מלא, עמדו באחיזה למוט. היא הביטה בחלון, הוא בפרופיל שלה. — את כועסת? — שאל. — לא, — אמרה. — חושבת. — על מה? — שאנחנו מזדקנים, — ענתה מנוכרת מהנוף. — ואם לא נלמד לדבר עכשיו, לא יהיה כבר מתי. רצה לומר שהוא עוד בסדר, אבל שתק. נזכר איך אתמול התנשף במדרגות לקומה חמישית. — אני מפחד, — הפתיע את עצמו, — שישימו אותי בבית חולים, ואת תבואי עם אוכל ותכעסי. הסתובבה אליו. — אני לא אכעס, — אמרה, — אני אפחד. הנהן. בערב ישבו על הספה, הטיימר מוכן. הניחה תה ביניהם, התיישבה מולו. — נתחיל הפעם איתך, — הציעה. — אני כבר דיברתי באוטובוס. נאנח, סובב “10”. — אני מרגיש, — אמר, — שכשאת מספרת על עייפות, ישר נדמה לי שמאשימים אותי. גם אם לא אמרת. אני מתחיל להתגונן, עוד לפני שסיימת. הנהנה בשקט. — חשוב לי, — המשיך, — ללמוד להקשיב בלי להגן. לא יודע איך. לימדו אותי שמי שאשם — נענש. כשאת אומרת שרע לך, אני שומע “אתה רע”. אמר את זה בקול לראשונה. — רוצה, — סיכם, — שנקבע: כשאת מדברת על רגש, זה לא אוטומטית אשמתי. ואם עשיתי טעות — תגידי “אתמול”, “עכשיו”, לא “תמיד”. הטיימר מתקתק. היא מקשיבה. — זהו, — נשף כשצפצף. — תורך. הסבה את הדיסק. — אני מרגישה, — פתחה לאט, — שאני חיה כבר שנים על “להחזיק”. את כולם. את הילדים, אותך, ההורים. כשאתה שותק, אני גוררת לבד הכול. נזכר בשנה שעברה, בלוויה של אימה. אז באמת שתק יותר מדיבר. — חשוב לי, — המשיכה, — שתפנה בעצמך לשיחה. לא תחכה שאתפרץ. שפשוט תשאל “איך את?” או “בוא נדבר”. כשזה תמיד עליי — אני מרגישה נדחפת. הנהן. — רוצה, — לקחה רגע, — שנקבע שני דברים. אחת — לא מדברים ברצינות כשאחד מאיתנו עייף או כועס. לא בזריזות, לא תוך כדי. אם צריך — דוחים. מביט בה, מרוכז. — שנייה — לא צועקים ליד הילדים. אני יודעת שלא תמיד עומדת בזה, אבל לא רוצה שיראו אותנו צועקים. הטיימר צפצף, אבל לא עצרה. — זהו, — מיהרה להוסיף. — סיימתי. חייך קלות. — זה לא לפי התקנון, — העיר. — אבל כן לפי החיים, — השיבה. סגר את הטיימר. — מקבל, — אמר. — את שניהם. היא שחררה כתפיים. — גם אני, — הוסיף. — רוצה סעיף משלי. אחד. — איזה? — נדרך. — אם לא מספיקים לסיים בעשר דקות, — אמר, — לא מושכים את המריבה עד הלילה. דוחים לחמישי הבא. שיהיה פחות “חזית ארוכה”. הרהרה. — ננסה, — הסכימה. — ואם משהו בוער? — מכבים, — הנהן. — לא עם בנזין. צחקה קל. — סיכמנו, — אמרה. בין השיחות — החיים כהרגלם. בבקרים הוא הכין לעצמו קפה, היא טיגנה ביצים. לפעמים שטף כלים בלי בקשה. היא שמה לב — לא תמיד אמרה. בערב ראו סדרות, התווכחו על הדמויות. לפעמים פתחה פה להעיר “הנה, גם אנחנו כאלה”, ואז נזכרה בכלל ודחתה לחמישי. יום אחד, ערבבה מרק וחששה כשניגש אליה מאחור ונגע במותניה — סתם, בלי סיבה. — מה קרה? — שאלה בלי להביט. — כלום, — ענה. — מתאמן. — במה? — הופתעה. — במגע, — אמר. — שלא רק לפי לוח זמנים. חייכה, לא התרחקה. — אציין לזכותך, — אמרה. אחרי חודש שוב ישבו בספה, טיימר ביניהם. — ממשיכים? — שאל. — מה אתה חושב? — ענתה. הביט בגוף הלבן, בידיה, בברכיו. — חושב שכן, — אמר. — עוד לא למדנו. — גם לא נלמד, — משכה כתפיים. — זה לא מבחן. כמו לצחצח שיניים. צחק קלות. — השוואה רומנטית. — אבל מובנת, — ענתה. סובבה את הדיסק ל”10″ והחזירה את הטיימר. — היום בלי נוקשות, — הציעה. — אם נסטה — נתקן. — בלי פאנאטיות, — הסכים. נשמה עמוק. — אני מרגישה, — אמרה, — שנעשה לי יותר קל. לא בהכול, אבל פחות בלתי-נראית. אתה כבר יוזם, שואל. רואה את זה. הסמיק. — חשוב לי, — המשיכה, — שלא נפסיק כשיהיה קל יותר. שלא נחזור להרגלי השתיקה עד הפיצוץ. הנהן. — אני רוצה… — אמרה, — שעוד שנה נוכל להגיד: “אנחנו יותר כנים”. לא מושלמים, לא בלי ריבים — רק יותר כנים. הטיימר מתקתק. הוא מקשיב, לא מתבדח. — זהו, — סיימה עם הצלצול. — עכשיו אתה. הרים את הטיימר, סובב, הגיש. — אני מרגיש… — אמר, — שנהיה לי יותר מפחיד. פעם יכולתי להסתתר בשתיקה, עכשיו צריך לדבר. מפחד לפגוע, לטעות. היא מקשיבה, ראש מעט מוטה. — חשוב לי, — המשיך, — שתזכרי: אני לא אויב. אם אני מדבר על פחדים, זה לא נגדך. זה רק… עליי. עצירה קלה. — אני רוצה… — אמר, — שנישאר נאמנים לכלל: פעם בשבוע — בכנות וללא האשמות. גם אם לפעמים ניפול. שזו תהיה החוזה שלנו. הטיימר שוב צפצף. כיבה בלי לחכות. ישבו בשקט. מהמטבח נשמע קליק של הקומקום. מחוץ לדלת צחוק, טריקה של שכן. — אתה יודע, — אמרה, — חשבתי שיצריך רגע של חשיפה גדולה — כמו בסרטים. שהכול יתהפך. אבל בעצם… — כל שבוע קצת, — השלים. — כן, — הנהנה. — קצת-קצת. הביט בפניה. קמטים עוד כאן, העייפות גם. אבל משהו השתנה — אולי הקשבה. — נלך לשתות תה, — הציע. — נלך, — ענתה. לקחה את הטיימר, נשאה למטבח. שמה ליד הסוכר, לא מחביאה. הוא מילא את הקומקום, הדליק גז. — ביום חמישי יש לי רופא אחרי העבודה, — נשענה על השולחן. — אולי אאחר. — נדחה שישי, — ענה. — לא מדברים חשוב כשאת עייפה. הביטה בו וחייכה. — סיכמנו, — אמרה. פתח ארון, לקח שתי כוסות, הניח על השולחן. המים החלו לרתוח. — איפה לשים את המלח? — נזכר בשיחה הראשונה. הסתובבה, ראתה את הצנצנת. — איפה שאני מחפשת אותו, — ענתה כמכונה, ואז הוסיפה: — מדף שני, משמאל. הניח את הצנצנת על המקום. — עבר, — אמר. ניגשה, ליטפה את כתפו. — תודה ששאלת, — לחשה. הנהן. הקומקום רתח. הטיימר ישב בשקט על השולחן, מחכה לחמישי הבא.

Life Lessons