יומן “הטבעת שהגיעה מאוחר מדי”
15 באפריל, תל אביב
היום אני מבין דברים שלא ראיתי בעשר השנים האחרונות. הגעתי אל רותי בערב עם פרחי חרציות לבנים חמש עשרה, עטופים בנייר חום שקניתי בחנות שליד דיזנגוף סנטר. הקופאית שם שאלה אותי, “לאיזו הזדמנות?” עניתי בקצרה: “שיחה חשובה.” היא הנהנה, הוסיפה בענף רוזמרין במתנה, חשבתי שזה רמז טוב.
עכשיו אני עומד מול דלת הדירה שלה בקומה השלישית. רותי עונה כשהיא עוטה חלוק כחול עם פרחים לבנים קטנים הכל ביתי, בלי איפור בכלל. שיערה אסוף ברישול, הביתה, לא לאורחים. או שאולי חיכתה, אבל בטח לא לי.
“אני יכול להיכנס?” שאלתי. “רק לדבר.”
“אין מה לדבר, צביקה,” היא אמרה. לא כשאלה. קביעה עייפה, כמו חלון סגור בגשם של נובמבר.
ריח עוגות ממלא את חדר המדרגות. ריח מתוק ומוכר, כזה שתמיד סימן לי בית, חמימות, הזמנה. אבל הפעם ברור שזה לא בשבילי. מאחורי רותי, מהמטבח, עמעום אור. ואז גבר אומר בקולו: “רותי, השעון לכוון לעשר דקות?” והיא עונה בנחת, “כן, עשר דקות, אורי.”
אורי. אדם אחר במטבח שלה, שואל על עוגות. החרציות שבידי מקררות לי את הידיים. ירדתי במדרגות שלושים ושש מדרגות לא חיכיתי למעלית. ברחוב טפטף גשם קל. נכנסתי לרכב, הנחתי את הפרחים ברפידות המושב האחורי ובהיתי בשמשה הקדמית הדומעת.
מהכיס הוצאתי קופסה קטנה וכהה. פתחתי. טבעת זהב עם יהלום קטן, פשוטה אבל אלגנטית. לקח לי שעה שלמה לבחור אותה עם המוכרת שם, עד שיכולתי להיות בטוח.
סגרתי את הקופסה. החבאתי בכיס.
אני מכיר את רותי עשר שנים. נפגשנו באירוע עבודה משותף, אני הייתי בן ארבעים וחמש, היא בת ארבעים וארבע. באותה תקופה עוד הייתה נשואה לעוזי, גבר ששתה לא מעט. היא המשיכה בזוגיות מתוך הרגל, שמונה שנים. עמדתי אז ליד החלון, ראיתי אותה, רצינית, יפה, שקטה. משהו בה משך. לא תיארתי במילים, רק הרגשתי.
שוחחנו שעתיים מול כולם. היא צחקה צחוק שקט, הסתירה את הפה אמרה שזה עוד מזמן שהייתה מתביישת בחיוך שלה, אבל השיניים שלה היו יפות, והחמאתי לה. היא אפילו הסמיקה.
לאחר חצי שנה התגרשה. כעבור שנה הפכנו לזוג, אם אפשר לקרוא לזה כך.
אני הייתי גרוש כבר, אבא לילד בוגר מנישואי הקודמים. עבדתי כמהנדס בחברת בנייה, היה לי די טוב. המפגשים עם רותי היו לי מנוחה, חום. לא שאלו, לא דרשו. באתי כשהתאים לי. היא שמחה תמיד.
פעם אחת, כעבור שלוש שנים, רותי שאלה אותי, בזהירות: “צביקה, אנחנו מתקדמים לאנשהו?” הופתעתי, אמרתי “הרי אנחנו ביחד.” היא חייכה והסכימה, או לפחות העמידה פנים שכן.
לא בכיתי איתה, ולא הרמתי קולות. אפילו כשיצאתי לשבועיים דיג בצפון ולא התקשרתי, היא קיבלה אותי בשקט, בלי דרמה.
זאת הייתה הנקודה רק עכשיו, עשר שנים אחרי, כשאני לבד, אני מבין שהשקט שלה לא היה קבלה עיוורת, אלא סוג אחר של סבלנות. הכל קורה לאט כשעברת את החמישים לא ממהרים. מסתכלים, סופגים, לומדים.
בערב, הדלקתי סיגריה לא עישנתי כבר שנים, אבל במקרה גיליתי קופסה ישנה בתא הכפפות. עישנתי והבטתי אל האור בחלונה של רותי. חמימות כזו, ביתית.
בבוקר התקשרתי.
“צריך לדבר,” אמרתי.
היא ענתה: “אמרת כל מה שהיה לך להגיד בעשר השנים האלה. ואני עניתי אתמול.”
“רותי, חכי. לא סתם באתי. קניתי טבעת. רציתי להציע.”
הייתה שתיקה. שלוש, ארבע שניות. חשבתי שניתקה.
“שומעת אותי?”
“רואה אותך. צביקה, מעשה טוב עשית. באמת. אבל זה כבר לא רלוונטי.”
“איך לא צריך? זה טעם חיי. קניתי טבעת. התכוונתי.”
“אני יודעת שהתכוונת. דווקא בגלל זה. אבל אני לא רוצה.”
היא ניתקה בשקט, לא בכעס.
כתבתי לה: “רותי, בואי ניפגש. שיחה אחת, לסגור.” אחרי שעתיים באה תשובה בלקונית: “לא עכשיו.” הרגשתי שזה אומר ‘אולי אחר כך’, אבל טעיתי.
החלטתי לא להחזיר את הטבעת. שמתי את הקופסה במגירה מדי פעם פתחתי, הסתכלתי.
אחרי שבוע שלחתי לה שוב פרחים, לכתובת העבודה זר מפואר, בצירוף פתק: “סליחה. יש משהו ששווה לשמור עליו.” היא קיבלה, ואמרו לי שעמדה עניינית כשהניחה אותו על השולחן, לא מרוגשת.
השלווה הקרה שלה גרמה לי להשתגע. התגעגעתי לאותה רותי שבישלה מרק ירקות ספרדי במיוחד בשבילי, שנסעה להביא לי תרופה כשהייתי חולה בלי שאבקש. זו שהסמיקה כשהפתעתי אותה.
כמה ניסיתי להחיות את זה. פעם, אחרי שלוש שבועות, ראיתי אותה חוזרת מקניות. קפצתי אליה, עוזר לה עם השקיות. היא עצרה אותי: “תחזיר, צביקה.” והיא הובילה בעצמה עד למעלית, בלי לחייך.
“אני מתגעגע,” מלמלתי אל גבה.
היא לא סובבה את הראש: “עשר שנים שמעתי אותך לא מתגעגע.” נכנסה למעלית ולא הסתכלה אחורה.
רק אז הבנתי אין כאן נקמה. יש פשוט סיכום. זהו.
אני גדלתי בבית רגיל בבת ים. אמא מורה, אבא פועל. הדגם היה ברור אמא מחכה, אבא בא והולך. ככה זה. גם הנישואין הראשונים שלי התפרקו בגלל שענת, אשתי הראשונה, לא הייתה מוכנה להמתין לי בחוסר מעש. היא דרשה נוכחות, עניין. אני רציתי שקט. נפרדנו כשהבן, תומר, היה בן חמש וזה הדהד בתוכי הרבה שנים.
עם רותי זה עבד כי היא לא דרשה או לפחות כך חשבתי. היום ברור שהיא ציפתה בדרכה שלה. דרך חום, דרך נוכחות, דרך עוגות ופשטידות. תמיד קיבלה, חיכתה שאשים לב, שלא אומר, שאעשה צעד. ולא עשיתי.
פעם לפני שש שנים נסענו לאילת לחופשה עשרת הימים הכי קרובים שלנו. הכל היה משפחתי: ים, טיולים. היא פרחה, ואני, ברגע של אינטימיות על הטיילת, הרגשתי מגושם כשלקחה לי יד. כשחזרנו, החזרתי מרחק, לא במתכוון זה פשוט קרה.
ואז הגיע אורי. היא פגשה אותו אצל חברים משותפים במושב בגליל. אלמן, פועל במפעל, חביב ואמיתי לא מדבר הרבה, אבל יודע להקשיב. לא יפה במיוחד, אבל משדר רוגע, אמון. החברות הייתה תחילה, ואחר כך היא הסכימה לתת לו צ’אנס. ארבעה עשר חודשים בלבד ובכל זאת הוא תפס מקום, מקום שהיה שלי.
עליו שמעתי מחברה משותפת, ליאת. כששמתי לב שהיא מתרגשת, נגמרו הפנטזיות שלי על קאמבק.
דווקא אז קניתי את הטבעת פעולה אימפולסיבית שלי, אולי הראשונה בחיי. כאילו קופסה קטנה תוכל לשחזר עשר שנים.
בפעם האחרונה שנפגשנו קפה ב”סוסייקפה”, שבת אחרי הצהריים אמרתי לה שאני לא כאן בגלל לחץ. רוצה אותה. אמרה שהיא מאמינה, אבל זה לא מה שחסר. “אתה עשר שנים חשבת שאהיה כאן תמיד. חיכיתי, ולא דרשתי. ציפיתי שתיזום. לא הגעת. חיכיתי לאדם אחר.”
“אותו את מכירה שנה. אותי עשור.” היא הביטה ישר: “להכיר אדם לחיות עם אדם לא אותו דבר. איתו אני חיה, יום יום.” הבטתי בה, שואל “את אוהבת אותו?” היא לא ענתה ישירות: “איתו אני שלֵווה. לא מחכה לטלפון, לא בודקת אם יבוא בשבת. פשוט יש מישהו לצדי, יום אחרי יום.” לא הייתי מוכן לתשובה הזו.
“אפשר לעשות משהו?” לחשתי.
“לא צריך”, ענתה ונעצה בי מבט נקי.
הבנו. אני רציתי להיאחז, היא כבר עזבה. אי אפשר לסגור עשר שנים בחיבוק אחד או בתכשיט. עייפות שקטה לא ממני, אלא מהסיטואציה. שנים הייתה המסלול הצדדי בחיי. רק אחרי שנים מספיק מסכמים. זו לא אשמה, פשוט כך.
לאחר מכן, העבודה המשיכה, בחוץ הכל תקין. בפנים כמו רעש מקרטע של רכב ישן. דיברתי לעיתים עם הבן, תומר, שעבר לירושלים, גר עם אשתו, שני ילדים. מעולם לא סיפרתי לו על רותי לא ידעתי להגדיר את זה. עכשיו זה כבר לא משנה.
פעם אחת, בנובמבר, הוא שאל: “מה איתך, אבא?” “סדר, הכול רגיל.” “אתה קצת שונה.” “זה רק הגשם.”
פעם אחת סתם נסעתי לבית של רותי, עמדתי מתחת לחלון שלה. אור חם, וילונות סגורים. חשבתי על המטבח שלה, על הצלילים שלה, על אורי שיושב עכשיו לצדה, אוכל מעוגותיה ויודע להצחיק אותה כך שצוחקת בגלוי, בלי היד המכסה.
בדצמבר היה ערב גיבוש בעבודה. ישבה לצדי שושי מהכספים, בדיוק בגילי, גרושה, חייכנית. היה לה מלא מה לספר, היא נתנה לי מספר טלפון לא התקשרתי. פשוט לא התאים לי.
סוף דצמבר כתבתי לרותי הודעה ארוכה, רגשות על פני שלושה עמודים: שהבנתי, שלא הכל אבוד, שאני זוכר את אילת, שעדיין שמרתי את הטבעת, שאני חושב עליה כל יום. היא ענתה: “קראתי הכל. חשוב שהבנת, אבל זה שלך לא שלי. אני שמחה בשבילך. אין לאן לחזור. תחיה טוב.”
שלושה מילים “תחיה טוב”. בלי כעס, בלי קרירות. פשוט סיום.
ינואר הסתובבתי כמו במים עכורים. עבדתי, אכלתי, לא זוכר מה צפיתי. פגשתי את רמי, חבר טוב מימי הטכניון. ישבנו בפאב, סיפרתי לו הכל. הוא אמר, “צביקה, חיית על חשבון אחרים. עכשיו זמן לפנות שולחן; המקום לא שלך יותר.”
“וזהו?”
“זהו. לפעמים פשוט מאוחר מדי. הזמן הלך אין דרך חזרה.”
חשבתי על זה הרבה.
פעם אחת בפברואר ראיתי את רותי ואורי יחד. עמדו מול חלון של חנות ספרים ברחוב המלך ג’ורג’. מדברים, צוחקים. לא נוגעים אבל האינטימיות הורגשה מאוד. היא צחקה בפעם הראשונה ראיתי אותה צוחקת בלי היד המסתירה את הפה, פתוח ולבבי. אולי סוף סוף האמינה. זה שינה בי משהו עמוק. הבנתי לא מי טוב או גרוע, פשוט יש אחד שעוזר לך להיות יותר עצמך, ויש אחד שמקטין.
היא לא חיכתה לי. היא חיכתה לעצמה, לרגע שתוכל לבחור אחרת.
סיפורים כאלה תמיד נשמעים נדושים גבר ששכח להעריך, אישה שעזבה. אבל לכל קלישאה כזו יש חיים שלמים בפנים. עשר שנים, עשרים קצוות של עוגות ותה, אלפי שבתות.
הניסיון להבין האם זו מחויבות שמפחידה אותי, או סתם חוסר תשומת לב? ידעתי, שלא הייתי הולך לפסיכולוג, אבל לו הייתי, היה אומר: פחד מפני מחויבות; כשהכל נשאר לא מוחלט, אין מה להפסיד אם לא הצליח.
מרץ הגיע גשום, המטבח הישן דרש תיקון. פעם ראשונה בחיי חשבתי, למה לא לשפץ בשבילי? למה לא? כי למה לא לעצמי? הזמנתי שיפוצניק.
משום מה, באביב פתאום כמו התחיל משהו. לא גדולות אבל שונות. ענייני דיומא. עשיתי שיפוץ ארון חדש, תאורה, צמח חמוד. לא ידעתי אפילו מה שמו. השקיתי בזמנים, והוא לא מת.
תומר התקשר ביוזמתו, אמר שהוא ומרים יבואו עם הילדים למאי. שמחתי, באמת שמחתי.
בליל סיום החג, ישבנו במטבח החדש. תומר שאל פתאום: “אתה מרגיש לבד?”
“אני לבד, לא בודד,” עניתי, מופתע מתשובתי. הוא הנהן. “פעם לא הייתי ככה.”
“אדם משתנה,” עניתי.
“והייתה מישהי?” העז לשאול.
“רק אחת רותי. הפסדתי. לא רוצה להחזיר, רק מצטער שלא הבנתי בזמן מה היה לי ביד.”
הוא הנהן. גמרנו תה, שטפנו כוסות.
באותו זמן, אי שם במושב במרכז הארץ, רותי ישנה ליד אורי, מכוסה בשמיכה כבדה, לילה חמים, ריח שדות. בבוקר, כשיצאה לשתות תה, עמדה בכרבול לידיים, נעצה עיניים לשקט שלפני היום, וידעה היא הגיע למקום שלה. לא אל גבר, אל הרגשה. היא לא חשבה עליי בכלל אולי לראשונה מזה שנים. לא כי שכחה, אלא כי סוף סוף לא היה צריך.
אני, באותו בוקר קמתי ושתיתי אספרסו לבד בפינת המטבח. שמעתי קולות נכדים מהחדר השני. שלפתי מהחלוק את הקופסה הכחולה עם הטבעת, פתחתי, הסתכלתי. סגרתי, החזרתי למגירה. הצמח הירוק על אדן החלון פרח בשמש, שם לא הכרתי.
עמדתי, הבטתי ברחוב, חשב על כלום או על הכל. ככה זה באביב, כשאתה לבד אבל לא לגמרי בודד. עדיין לא ברור מה יקרה הלאה. אבל הלאה חייב לבוא.
“קובי, אתה איפה?” שמעתי את הקטן.
“כאן, חמוד. כבר בא.”
והלכתי.
