הטבעת על יד זרה
הטלפון צלצל בדיוק כשנורית כבר לחצה על כפתור מכונת החניה. היא שלפה את הנייד, ראתה את השם “יואל” על המסך, ומשום מה לא ענתה מיד. עמדה רגע, הביטה במספרים המהבהבים על התצוגה, ואז בכל זאת ענתה.
נורית שלום. תשמעי, אני אתעכב היום. הישיבה נמשכה, אחר כך עוד פגישה את יודעת איך זה. אשן פה הלילה, אחזור מחר בערב.
בירושלים?
ברור, בירושלים. את יודעת איך זה.
היא ידעה. בשלושים שנות נישואין למדה כל ניואנס בקולו איך הוא מותח את המילים כשהוא עייף, איך הוא עוצר רגע לפני “את יודעת”, כשהוא רוצה לסגור את השיחה, ואיך ה”ברור” שלו מקבל קצה קצרנות כששואלים שוב.
אבל הפעם משהו לא הסתדר.
נורית שמה את הטלפון בתיק, הסתובבה וראתה את המכונית שלו. סדאן כהה, אותה אחת שזיהתה בעיניים עצומות, עם השריטה הקטנה שבפגוש האחורי, שיואל כבר שנתיים מבטיח לתקן. המכונית עמדה בפינה הרחוקה של החניון שמול קניון עזריאלי בפתח תקווה. כאן, בעיר שלהם. לא ירושלים ולא כלום.
נורית לא רצה אליו. לא התקשרה שוב. פשוט עמדה דקה, הביטה במכונית המוכרת, ואחר כך פנתה לרכב שלה, התניעה ונסעה הביתה.
בבית הרתיחה מים, חתכה לחם, מרחה חמאה. ישבה לאכול, אף שבכלל לא רצתה. בחוץ ירד טפטוף אוקטובר דק, נקש על אדן האלומיניום, והקול שלו היה נכון תואם למה שהרגישה, או אולי לא הרגישה. זו הבעיה.
היא ציפתה להתפרץ, לבכות, לכעוס. בפנים היה שקט וקר, כמו בחדר שלא חיממו כבר זמן רב.
למחרת התקשרה לאחותה.
רותי לא ענתה, וזה היה חריג, כי רותי תמיד עונה. תמיד, גם ברגעים הכי לא מתאימים. אחרי שלוש שיחות הגיע סמס: “אני עסוקה, אחזור אלייך מאוחר יותר”.
“מאוחר יותר” נמרח לשלושה ימים.
נורית ורותי אף פעם לא שתקו כל כך הרבה. אפילו כשכעסו, זה לא עבר את היממה. רותי צעירה בעשור, ותמיד הרגישה את הפער קצת אימפולסיבית, קצת פרועה, צוחקת בקלות ומצלצלת עם סיפור ב-7 בבוקר, שעליו אי אפשר היה לחכות.
נורית התרגלה לזה. התרגלה שרותי פשוט נכנסת, מביאה עוגה, חדשות או אווירה של חום.
ועכשיו שלושה ימים של שקט.
נורית לא חיכתה. חודש לפני כן הביאה בגדים לחברה שנולדה לה נכדה בהדסה עין כרם, והעבירה חבילת בגדי תינוקות לכלתה נורית השאירה את השקית אצל השומר, לא התעכבה, מיהרה, אך רשמה בתודעתה את הדרך. במיוחד, שהיה שם פארק קטן עם שיחים צהובים בכניסה וחשבה כמה יפה שם.
למה בדיוק בית החולים עלה לה עכשיו? אי אפשר לומר. נבנה במוחה שקטה, כדרך שמתגבשים ניחושים שלא הפכו עדיין למחשבה.
היא נסעה לשם ברביעי, בצהריים, חנתה בצד הדרך מתחת עצים שרוב העלים כבר נשרו מהם, נותרו מעטים וצהובים, מתעקשים. קר היה, סגרה את המעיל עד הצוואר.
יואל הופיע מהדלת הצדדית, אוחז זר פרחים משהו ורוד ולבן עטוף בצלופן. הלך מהר, קצת כפוף, כמו בשנים האחרונות. נורית הביט בו בין העצים וחשבה: עוד רגע הוא יפנה ויראה אותי, קורה כאן משהו. אבל הוא לא פנה, אלא נכנס שוב לאותה דלת.
היא נשארה שם עשרים דקות. ואז ראתה את רותי.
רותי יצאה מהכניסה הראשית, מלווה באחות צעירה שהסיעה עגלה. רותי החזיקה קלות את העגלה, ובפניה היה משהו שאנוס להגדיר. לא אושר. משהו עיוותי, עם עייפות ורוך כמו מבט של מישהי על דבר שהוא שלה בלבד.
נורית התקדמה צעד.
רותי הרימה עיניים ועצרה. השתיים הביטו זו בזו על פני השביל, כמה מטרים בין שתיהן, רוח קרה של סתיו מפרעת בשערה של רותי. האחות הסיטה את העגלה באלגנטיות ונראתה מתבוננת לכיוון ההפוך.
נורית, אמרה רותי. קולה היה יציב, אבל ידה הלבינה על ידית העגלה.
שלום, רותי.
הן שתקו רגע. ואז רותי אמרה:
בואי ניכנס. קר.
בחדרון המבקרים, ריח של מוסדות, הרדיאטורים קודחים. נורית הורידה מעיל, תלתה על גב כסא, התיישבה. רותי נותרה עומדת. האחות נעלמה עם העגלה.
ידעת שאגיע? שאלה נורית.
לא. אבל הבנתי שבסוף…
רותי לא השלימה את המשפט. היא שפשפה את רקתה ופתאום, כמעט בכעס, זרקה:
נורית, זה לא מה שאת חושבת. זה פונדקאות. בשבילך. רצינו להפתיע אותך, את הרי תמיד רצית ילד, וכשגילינו מה שהרופאים…
מה שהרופאים…
כן. מה שאמרו לך. שלא תוכלי. אז יואל ואני החלטנו להעניק לך מתנה. ללדת בשבילכם ילד, כדי…
רותי, נורית הרימה יד. רותי השתתקה. אני רואה את טבעת של אמא.
רותי הורידה עיניים. על אצבע קמיצה של יד שמאל שלה הייתה טבעת קטנה, עם אבן בורדו כהה וחריטה עדינה. טבעת אמא. לפני שנים סיכמו ביניהן, מאז מותה של אמא, שיעבירו את הטבעת מדי שנה. הפעם האחרונה הייתה אצל נורית, לפני שלוש שנים. אחר כך נתנה לרותי, שאמורה הייתה להחזיר בשנה שעברה.
רותי לא החזירה אמרה שאבדה לה. נורית נעלבה אז, אך לא רבו. רק התאכזבה.
והנה הטבעת כאן. בדיוק במקום בו עונדים נישואין בישראל.
רותי, אמרה נורית בשקט. תביאי לי את המסמכים שיואל השאיר על השולחן במסדרון. ראיתי תיקייה.
רותי שתקה. המשיכה לבהות בטבעת כאילו רואה אותה לראשונה.
נורית קמה, לקחה את התיקייה מהשולחן, חזרה ופתחה. ניירות ממכון רפואי, תוצאות בדיקות, על שמה של נורית משה שפרן. עברה על השורות. התברר ש”התגלה אי ספיקת שחלות ראשונית”, “לא ניתן להיכנס להיריון”, “המסמך מבית הרפואה מלכה”. אבל נורית מעולם לא הייתה שם, לא נבדקה, דחתה כל ביקורת גינקולוגית ויואל ידע זאת.
הניחה את התיקייה על השולחן, הביטה בה.
זה מזויף, אמרה לבסוף.
רותי לא ענתה.
תסתכלי עליי, רותי.
רותי הרימה עיניים. הן היו יבשות, אבל משהו שם נשבר.
כמה זמן זה נמשך?
רותי שתקה. ואז:
שבע שנים.
נורית הנהנה. שבע שנים. כשדותיה היה בת שלושים ושמונה, היא ארבעים ושמונה. אז, אחרי עשרים ושלוש שנות נישואין, יואל פתח רומן עם אחותה.
היא לא שאלה עוד. לבשה את המעיל, תפסה את התיק, עצרה ליד הדלת.
את הטבעת של אמא, אמרה, תביאי השבוע. אחרת אדווח כעל גניבה.
ויצאה.
בדרך לדירה לא בכתה. הדליקה רדיו, הקשיבה לקשקוש לא ברור, הקשיבה לרחוב. ברמזור, לצד מכוניתה, עמדה מכונית משמיעה מוזיקה מהדהדת. נורית חשבה שצריך לקנות תפוחי אדמה נגמר בבית.
ואז חשבה ככה זה, שבע שנים.
יואל חזר באותו ערב. נכנס כמו מי שיודע שהולך להיות לו קשה משמע, רותי התקשרה. הניח תיק במסדרון, הוריד מעיל וניגש למטבח. נורית ישבה ליד השולחן עם כוס תה, בוהה החוצה.
נורית, התחיל.
שב, אמרה.
הוא התיישב מולה. שתק. ואז:
אני מבין שזה נראה…
יואל, תגיד את האמת. עזוב פונדקאות ובשמים. די לשקר על מחלה שלי. פשוט תגיד.
הוא שתק הרבה, שיחק בשולי המפה. תמיד עשה עם הידיים משהו כשתחושותיו היו סוערות.
זה באמת שבע שנים, אמר לבסוף. לא תכננתי. זה פשוט…
די לי פשוט, אל תתחיל.
השתתק. ואז:
הילד שלנו. אני אהיה האבא. אנחנו רוצים להיות יחד.
נורית לגמה תה שנעשה קר. החזירה את הכוס.
הילד שלך? שלך באמת?
משהו בשאלה גרם ליואל להשהות רגע. שניה, אולי שתיים דקה קטנה, אך היא הרגישה אותה.
בטח, ענה מהר מדי.
נורית הנהנה.
מאוחר יותר, כשהלך לישון בסלון, והיא שכבה בתקרה ובוהה בגבס, חשבה על אותה פאוזה. חשבה שהכירה את רותי ארבעים וחמש שנה. ושהשנתיים עברו מאז שהתאהבה ברצינות באיזה גל, קבלן בניין שהלך ועבר לעיר אחרת וכל השיחות ההן, הדמעות, השברון לב ויום אחד פשוט הגיעה לשקט.
נורית שמחה אז שהיא צלחה; עכשיו, משונה.
הבינה משהו, שעדיין לא היה מוכן להיאמר. בבוקר, היה מוכן.
התקשרה לדליה, חברה מהמשרד שבגזרה של גל התגורר. בעקיפין ביררה אם יש לה קשר צריך לברר איזה עניין ישן. דליה נתנה את המספר.
נורית לא התקשרה לגל. במקום זה, כשהגיעה רותי באותו ערב להחזיר את הטבעת, והיו שתיים במטבח של נורית, שאלה ישירות:
הילד של גל?
רותי הורידה את הכוס, חצי תה נשפך.
איך את…
רותי, זה של גל?
רותי הסיטה את פניה לחלון. שתקה. עברה דקה. בחוץ הלכו אנשים עם כלב גדול, לבן.
לא ידעתי שיעזוב, אמרה לבסוף. כבר ידעתי שאני בהיריון. ואז הוא עזב וניתק קשר.
ויואל?
יואל… הוא אוהב אותי. ורוצה לגדל את הילד. אמר שזה לא חשוב.
נורית הביטה ברותי. בפרופיל היפה שלה, בתלתלים, בטבעת של אמא ששכבה עכשיו על השולחן הזר, בתוך שלולית תה.
רצתה להגיד הרבה דברים: שמי שמוכן לקחת ילד של אחר רק כדי להסוות בגידה אפשר לקרוא לזה “אהבה”? על שבע שנות שקר, שאין להם סיום יפה כי פשוט אי אפשר. אבל לא אמרה כלום. פינתה את הכוסות, לקחה את הטבעת לכיס.
תלכי, רותי, אמרה.
רותי הלכה. נשארה דקה נוספת, מקווה שמא תשנה דעתה. אחר כך לבשה את המעיל, מלמלה “אני אוהבת אותך” ויצאה.
נורית שמעה את הדלת נסגרת. אז הוציאה את הטבעת, הניחה אותה על כף היד. מתנה של אמא. בעצם של סבתא שעברה לאמא, ומשם אליהן. אבן בורדו קטנה שנהיית כמעט רובין באור.
הכניסה אותה לאמה. פשוט, על אמצעית, לא קמיצה. והתקשרה לאביה.
ברוך שמעון ענה מיד.
נורי, מה קרה? הקול שלך…
אבא, אני צריכה לשוחח. אפשר לבוא?
כל הזמן, בת שלי. בואי עכשיו.
אבא גר באותו בסלון ישן ברמת גן, מאותו בניין שגדלו בו נורית ו רותי כל הילדות. נורית הגיעה תוך חצי שעה. ברוך פתח את הדלת, הביט בה והלך להכין תה, בלי שאלה אחת.
ישבו במטבח, אותו מטבח מאז, אותם וילונות, אותם מדפים עם צנצנות, רק את השולחן החליף לפני חמש שנים. נורית דיברה הרבה, בקור רוח, כמעט בלי דמעות. אבא האזין. רק פעם אחת, כשהגיעה למסמך הרפואי המזויף נשמט ממני אנחה קשה.
תמשיכי, אמר.
היא סיפרה. על המכונית, על בית החולים, על הטבעת, על פאוזה של יואל ועל גל. על השבע שנים.
ברוך שמעון שתה, הביט בחלון. לבסוף אמר:
את יודעת, יואל אצלי בעסק. שנה וחצי כבר.
היא ידעה יואל עבד כמנהל כספים אצל אביה, קבלן בנייה ותיק. חשבה שזה טוב אבא בעניינים, יואל בעניינים, הכול מתואם.
אני אוציא אותו. אמר בקור רוח, כמו שמפנים רהיט ישן מהמקלט.
אבא…
אל תתווכחי, נורית. אני אעשה זאת מסודר, עם עורך דין. אבדוק אם פגע במשהו בעסק. ואם כן, יהיה דיבור אחר.
הביטה באביה שבעים וחמש, שיערו לבן, ידיו עדיין גדולות, ידי בונה. בנה הכול לבד, לא דיבר סתם. ואם כעס, זה תמיד היה בשקט, ומזה פחדו באמת.
אני לא רוצה ש…
לא בגללך, אמר בגלל עצמו. הוא בחר.
ואז הוסיף: על רותי… אין לי מילים. היא הבת שלי, אני אוהב, אבל מה שעשתה ייקח לי זמן לעכל.
אני לא מבקשת שתנתק איתה, אבא.
זה כבר שלי, נורית. תדאגי לעצמך.
לדאוג לעצמה היה מוזר. כל החיים דאגה לאחרים לבעל, בית, רותי, חברות. עבדה רואת חשבון במשרד קטן, חיים ברורים, שקטים. לא בגלל שהיה מושלם אלא פשוט כך החיים היו.
עכשיו צריך היה להתחיל מחדש.
התגרשו תוך ארבעה חודשים. יואל לא התקוטט, ניסה לטעון רגע על רכוש משותף, אבל אבא גייס עורך דין מצוין, והשיח מיהר לכיוון הנכון. הדירה נשארה לנורית בצדק: אבא הביא את ההון הראשוני, הייתה הוכחה.
יואל עבר לגור בנפרד בנובמבר. ארז הכל בשני ערבים, בשקט, במדויק. נורית בכל ערב הלכה אל תמרה, חברתה. לא רצתה לראות אותו מוריד דברים מהמדפים. כשחזרה אחרי הפעם השנייה, עברה בין החדרים. השקט הכה בה, בעיקר מעל מדף הספרים שלו, שעליו נפער חור ריק אחרי שלושים שנה של מישהו.
העמידה שם עציץ פיקוס, קודם היה כולו בפינה. השתפר מיד.
בדצמבר, השלג הראשון, שקט החורף, נורית סופסוף הלכה למרכז בריאות אחר לא אותו מומצא. נרשמה לכל הבדיקות. המתינה שבועיים לתוצאות.
הרופא, אישה צעירה עם עיניים חכמות, הסתכלה בניירות ואמרה:
הכול בסדר. בגילך, התוצאות יפות. אין ולא הייתה לך שום בעיה רפואית בנוגע לפוריות. את בריאה.
נורית הביטה ברופאה בשתיקה.
את שומעת?
שומעת. תודה.
יצאה לקור. רוחות, השלג נופל בזווית, עצרה במדרגות ועמדה דקות. אנשים מיהרו, אשה עם עגלה, קשיש עם כלב שעבר בין שלוליות.
נורית חשבה: הנה תקינה רפואית. כל הזמן הייתה תקינה. אף אחד לא אמר לה שאינה יכולה ילדים. הכול היה שקר, תירוץ, או תחבולה, שבלעדיה יואל לא ידע להסביר לעצמו מה בנה.
היא לא ידעה בדיוק מה עליה להרגיש. הקלה? זעם? מרירות מהחיים שעברו יחד עם מישהו שיכול כך? כנראה תערובת אי-נוחות מהכול.
בהליכה אל הרכב, חשבה על מאפייה.
זו הייתה חלום ישן כל כך ישן שכמעט שכחה. בתחילת שנות העשרים רצתה לפתוח מקום חמים, ריח לחם וקינמון, לאפות מה שהיא אוהבת, אנשים באים והולכים שמחים. בא יואל, באה עבודה, באו החיים, והחלום שקע. עכשיו אין קרקעית, והחלום צף.
בינואר התחילה לברר. קראה, ראתה וידאוים, שוחחה עם אנשים. דרך תמרה, הגיעה לגב׳ ענת בעלת קונדיטוריה שכונתית. ישבה אצלה, קיבלה קפה ועוגת דובדבנים, קיבלה הסבר קצר ותכליתי: שכירות, רישוי, ציוד, חודשים ראשונים קשים, אבל אחר כך משתפר.
העיקר לא לפחד, אמרה ענת. כולם פוחדים, זה טבעי. לא לפחד, זו יוהרה.
נורית הקשיבה ופתאום נהיה לה מעניין.
אבא, כששמעה ממנו, שאל:
את צריכה כסף?
אבא, לא. חסכתי.
אני לא מציע הלוואה אני נותן.
אבא.
טוב, בסדר. אם תצטרכי, תגידי.
מצאה מקום באפריל. קומת קרקע, בשכונה שקטה של רמת גן, היה פעם בית מרקחת. בעל הבית אדם לעניין, קצת קמצן, אבל דמי השכירות סבירים.
השיפוץ ארך חודשיים. נורית באה מדי יום, ראתה איך נוצרת פינה חדשה. תנור מקצועי, מקררים, משטחי עבודה. צבע קירות שמנת חמה, מדפים מעץ בהיר. תמרה בחרה וילונות, רבתה איתה על גוונים. היה מצחיק וטוב.
השם נמצא לבד “החלה של נורית”. פשוט וישר.
נפתחה ביוני. לא ישנה בלילה לפני הריצה בראש תכניות, מטלות. קמה בחמש, הלכה אל המקום, הדליקה אורות, הכניסה מגש ראשון. ריחה של אפיה והרגישה שלראשונה, אולי, פינתה לאט נשימה.
היום עבר במהירות. באו שכנים, באה תמרה, אפילו קשיש עם כלבו ניכנס, וקנה תמיד חלה אחת ועוגה קטנה כרוב. פינו כמעט הכול, ונשארו שתי פאי תפוחים.
חזרה לילה מאוחר, רגליה כאבו, הידיים עוד מריחים קינמון ותפוח עץ, והייתה מאושרת. לא באושר מתוק, כמו בסרט, אלא באושר פנימי יציב.
רותי נתק. לפעמים חשבה עליה, במיוחד בבוקר. משהו מורכב הדהד לא כעס, לא פגיעה טהורה תערובת עם גוון של עצב. ארבעים וחמש שנים שגדלו יחד, זה לא נעלם, כמו חריץ בעץ.
אבל לא יכלה לדבר איתה שוב. לא עונש פשוט לא ידע היכן מתחילים. לפעמים דברים שבורים לא מדביקים בלי סימן.
אבא כן נפגש איתה. אמר פעם:
הייתי אצל רותי. הילד בסדר.
טוב, אמרה נורית.
היא בוכה.
יודעת, אבא.
ומעבר לזה לא שוחחו. ברוך שמעון לא לחץ לפיוס, לא דרש. פשוט היה ליד, לפעמים הגיע למאפיה, הזמין קפה, עיין בעיתון. נורית באה, דברו על מזג האוויר, חדשות, עניינים. היה טוב.
על יואל כמעט לא חשבה. לפעמים עלתה בזיכרון ארוחה, טיול בגליל של פעם, סיפור מצחיק על מזוודה מקריית שמונה. הַזִּכָּרוֹן שט לו, לא בלמה, לא החזיקה.
על בדיקת אבא בעסק לא שאלה. הוא עצמו פעם אמר: “מצאו משהו קטן, לא חמור. סגרנו בשקט.” הנהנה. בשקט הכרחי.
היה עוד משהו. שלא היו לה ילדים למרות שהכול היה בסדר אצלה. חיים שלמים עם גבר שלא באמת רצה לברר יחד, אלא פשוט שקל עליה. כואב. ממש כואב. כאן בפנים, בלילה.
אבל נורית ידעה לחיות עם כאב, בלי להכחיש. כאב יש. אובדן יש. שלושים שנה שיכלו להיות אחרת.
אבל גם היה ריח החלה ביוני. היה פניו של אותו קשיש שבא שוב-ושוב, חלה ועוגה. הייתה תמרה, שבאה כל שישי, דיברו שעות בעמידה לצד הדלפק כמו בנעוריהן. היה אבא שותף מתמיד, עם קפה ועיתון.
היה משהו חי.
בסוף ספטמבר, שלושה חודשים לפתיחה, הרגישה במאפייה שלה. יום אחד, ערב סתיו, יצאה לקחת קצת אוויר. היום היה ארוך ספק ציוד, תקלה בתנור, תור פתאומי על הקרואסונים והיא עמדה ברחוב, בסינר, והשקיפה איך החשיכה יורדת.
הוא הלך בצד השני.
הכירה אותו רק אחרי רגע יואל, פתאום מבוגר, כפוף, במעיל אחר. הסיע עגלה, תינוק בוכה מחזיק ביד אחת, מגרד רקה בשנייה. פניו היו עייפות, שקופות. ראתה, נפגשו עיניים.
שתי שניות. התינוק בכה, הרוח נשאה עלים, מכונית צפרה.
נורית לא הסיטה עיניים. הביטה בו, חייכה עם השפתיים, לא אליו, לא בשבילו. כמו שמחייכים כשבתוך הלב מתבהר.
פנתה, חזרה למאפייה.
בפנים ריח הלחם, הקינמון, מעט קפה. מאחורי הדלפק עמדה הדס עוזרת צעירה שלקחה מאוגוסט עסוקה לארוז.
הכול בסדר? שאלה הדס.
הכול טוב, אמרה נורית. כמה נשאר?
כמעט כלום. הקרמבו נגמר, הלחמניות גם. נשארו רק שני פאי תפוחים.
שמרי אחד לברוך. הוא אמר שיבוא מחר.
נורית נכנסה למטבח, הורידה סינר, תלתה על הוו. הביטה בשולחנות, בתנור הריק, במדפי התבלינים, הביטה בטבעת של אמא שעל אצבעה שתפסה אור אדמדם.
כיבתה את האור, יצאה לעזור להדס לסגור.
בחוץ גשם קל. נורית האחרונה, נעלה, בדקה את המנעול, עמדה רגע מתחת לסככה, בוהה באורות של החלון ממול וברקיעות הגשם.
הייתה בת חמישים וחמש. היתה לה מאפייה שמריחה קינמון, אבא ששותה קפה אצל החלון, תמרה ביום שישי, וטבעת של אמא על האצבע.
והיה דבר נוסף, משהו שבנתה בכְבֵדוּת בפנים. משהו שאין לו עדיין שם, אבל הוא כבר מוצק קרקע. לא אושר בלי כאב, אלא חיים אמיתיים, שהצליחה להיכנס אליהם כמו שנכנסים מהקור לבית חם.
המרירות נשארה שלושים שנה התפוגגו קצת אחרת, הכובד שם, לא ייעלם. העלבון לרותי במגירה סגורה יודעת שהיא שם. הכאב על מה שיכל להיות אמיתי.
אבל לצד כל זה, היה גם משהו אחר.
הרימה את הצווארון, פסעה אל הגשם והלכה לרכב. לאט, בלי למהר. העלים תחת הרגליים רכים ורטובים, הגשם שוטף בכתפיים, ונורית חשבה מחר אנסה מתכון חדש, חלה עם דבש וכמון כבר המון זמן מתחשק לי, תמיד דחיתי.
מחר אנסה.
