לא הבנתי בהתחלה למה הבת שלי כל כך מיהרה להתחתן עם החבר שלה, שהכירה בסך הכול חודש. אפילו חשבתי שאולי היא בהריון. איזו סיבה אחרת כבר יש? אבל הבת שלי אמרה שאין הריונות, פשוט אוהבים יותר מדי, לא מסוגלים להיות רחוקים מהאהבה הזאת. טוב, האמת ששמחתי באותו רגע. לא כל אחד זוכה למצוא אהבה כזאת. מיד החליטו על חתונה ההורים מהצד שלו נתנו כסף, וגם אנחנו.
הייתה חופה יפה, כל האורחים צחקו ושרו. רק אמא של החתן נראתה כל הערב מאוד עצובה. קודם חשבתי אולי לא מוצא חן בעיניה הבחירה של הבן, ולא התחשק לי בכלל להתקרב אליה ולשאול. אבל משהו לא נתן לי שקט, אז בכל זאת ניגשתי. כששאלתי מה קרה, גיסתי שתקה רגע, ואז הרימה עיניים ודמעות בעיניה ואמרה לי את הדברים הבאים:
החתונה הזאת לא הייתה צריכה לקרות. הבן שלי יעשה את הבת שלך אומללה. הוא לא אוהב אותה בכלל, לא אוהב אותה בכלל. הוא מתחתן בשביל לנקום. החברה הקודמת שלו עזבה אותו ובגדה בו עם החבר הכי טוב שלו. אז הוא החליט להחזיר לה. ביקשתי ממנו שלא יעשה שטויות. אבל צעירים לא מקשיבים לזקנים.
הקשבתי לה וחשבתי לעצמי, איזה שטויות… שאלתי את הבת שלי כמה פעמים אם הכול בסדר בזוגיות שלהם. היא תמיד אמרה שהכול מעולה. באותו זמן לא שמתי לב לדמעות של גיסתי, חשבתי שהיא פשוט מתנגדת לחתונה.
אבל חודשיים אחרי החתונה, הבת שלי חזרה הביתה עם דמעות בעיניים ומזוודות בידיים. התברר שהאיש שלה פתח תיק גירושין. הוא עדיין אוהב את האקסית, הבת שלי לא עושה לו טוב, והוא התחתן רק כדי לגרום לקודמת לקנא. עכשיו אשמה מכרסמת לי בלב למה לא עצרתי את זה? הרי ידעתי.
היום למדתי שצריך להקשיב תמיד לאינטואיציה וגם לאנשים מסביב. לפעמים המבוגרים באמת יודעים דבר או שניים על החיים.
