בהתחלה לא הבנתי למה הבת שלי כל כך ממהרת להתחתן עם החבר שלה, שהיא הכירה בפועל רק חודש. אפילו עלתה לי לראש המחשבה שאולי היא בהריון. מה עוד יכול להיות הסיבה? אבל היא אמרה שהם לא מצפים לילד. הם פשוט אוהבים אחד את השנייה כל כך, ולא מסוגלים לחיות בלי האהבה הזו. אמרתי לעצמי שאני שמח בשבילה, לא לכולם יש מזל כזה למצוא אהבה. מיד הם החליטו על חתונה ההורים מהצד של החתן נתנו כסף, ואנחנו גם תרמנו.
הייתה חופה, כל האורחים שמחו וחייכו. אבל שמתי לב שאמא של החתן מאוד עצובה. בהתחלה חשבתי שהיא לא מרוצה מהבחירה של הבן שלה ואפילו לא רציתי לחשוב לגשת אליה. אבל משהו הציק לי, ובסוף כן פניתי אליה. כשהבאתי את הנושא, גיסתי שתקה, ואז הרימה את הראש והתחילה לספר לי בדמעות.
החתונה הזאת לא הייתה צריכה לקרות. הבן שלי יהפוך את הבת שלך לאומללה. הוא לא אוהב אותה, הוא בכלל לא אוהב אותה. הוא התחתן ממקום של נקמה. החברה הקודמת שלו עזבה אותו אחרי שבגדה בו עם החבר הכי טוב שלו. אז הוא החליט “להחזיר לה”. אמרתי לו שלא יעז, אבל צעירים לא מקשיבים למבוגרים.
שמעתי את כל זה וחשבתי שזה שטויות. שאלתי את הבת שלי כמה פעמים אם הכול בסדר אצלהם. היא אמרה שהכול מצוין. אז, לא שמתי לב לדמעות של גיסתי, חשבתי שהיא פשוט לא רוצה חתונה.
אבל חודשיים אחר כך, בתי חזרה הביתה מדוכאת, בוכה, עם מזוודות. התברר שבעלה הגיש בקשה לגירושין. הוא עדיין אוהב את האקסית שלו מאוד, הוא טוען שהבת שלי לא נחמדה אליו בכלל, והוא התחתן מנקמה. עכשיו המצפון שלי לא נותן לי מנוח, למה לא עצרתי את זה? הרי הרגשתי…
