חצי קיבוּד חיי לבדי. לא, הייתי נשואה בעלי בָּר (פִּרְק בָּא לאחר שנה מהחתונה), ובדיוק כשזה קרה נולדה לי בת. לבסוף, בֵּןהמשפחה, יוסי, השאיר לנו דירה של שלושה חדרים בתל אביב, כדי שלא נגמור לישון ברחוב. אחרי זה כבר לא חשבתי לשוב ולהתחתן וגם לא היה לי סיבה.
במקביל, גדלה לנו בת, מירית. צריך היה להקפיץ אותה על הרגליים, ופתאום מצאתי עצמי באמצע שלל בעיות, עד שהכף השתקפה.
הביןתי שהשקעתי בקושי, אבל למרבה הצער מירית עדיין חסרה כתף של אבא שיתמוך בה. זה לא בא לי לשנות זאת, ולכן בזמן שהקשר עם בנים אחרים היה חזק, היא התחילה להדביק את עצמה לכל בחור שהייתה בחברת ובחלק מהמקרים זה גרם לאינוחות. לעיתים קרובות נאלצתי להרגיע אותה ולרפא את הלב השבור. אבל אלוהים טוב, ובסופו של דבר מצאה את בעלה.
הבעל של מירית, אליאב כהן, היה קפדן ונאמן. אני חייכתי רק מהשקפה של תתחתני איתו. הוא כיבד אותי ואת מירית, וזה היה לי די. חשבתי שמצאתי חותן מושלם. אבל, כמו בתורים של שוק, לא הכל נגמר בחיים של סיפור אהבה מושלם. חצי שנה אחרי החופה, אליאב החל להשתנות בצורה דרמטית.
באותו זמן, טיפלתי באימי, סופי, שהייתה עדיין חיה. היא ילדה אותי מוקדם, כמו מירית, ולכן גם היא הייתה עד לשלב של נכדה. פתאום חלה במצב של חולשה, והייתה לי צורך להביא אותה לגור איתי ולעזור לה כל היום. לא היה לי שום ברירה אחרת היא גרה איתי. הציפייה של החתן הייתה שונה לחלוטין.
לא מבינים מה גרם לו כל כך הרבה זעם אני לא הכרחתי אותו לטפל באמא, כל האחריות נופלה עלי. סופי לא הייתה ברורה או תובענית, ולמרות זאת הוא נאלץ לסבול.
הדבר רק הלך והחמיר. מירית, שהייתה מזוינת, נצמדה לאליאב והחלה להתרחק ממני. הפעם היינו אוכל יחד סביב השולחן, והמחרת הילדים נסתרים בחדרים. ניסיתי לדבר עם מירית ללא הועיל. היא השתיקה, רק מחפשת תירוצים.
הנכדים לא העלו לי מצב רוח. הם טוענים שהם חיים לעצמם עד שמתחילים למהר. תחילה נלחצתי, אחר כך ויתרתי זה עניינם, חשבתי. אבל אליאב הפך להיות יותר משוגע. בבית הוא התנהג כשרשׁוּם בעל הבית, אף על פי שלא הרים אצבע אחת כדי לתקן את הדירה או לקנות משהו נוסף. הוא נעלם ברוב הזמן במועדונים עם החברים שלו. לא מבינה איך נעלם החותן המושלם שהייתי מכירה.
כל שבוע הוא הפך ליותר בלתי נסבל. ואז הגיע ראש השנה, ואליאב סירב לחגוג איתנו. הוא לקח את מירית לחדר והם חגגו לבד, כשאמא שלו הייתה שם. חצות, מירית באה לרקוד אלינו, ובעלה אפילו לא הרים את ראשו.
למחרת הוא הודיע לי: אנחנו מוכרים את בית אמא שלך וקונים דירה לבד. אפילו לא ידעתי איך להגיב. איך? הם כבר גרו איתי חצי שנה על חשבוני? זה לא מספיק?
לא, אני לא מסכימה. תמצאו דירה משלהם. זה בית של אמא שלי, לא נוכר למכירה. היא תחליט בעצמה, קמתי בקול.
זה הרעיד את אליאב. באותו היום הוא אסף את הדברים, לקח את מירית ויצא לחייו של הוריו.
זה היה עצוב שהבת לא התנגדה, אבל זה החיים שלה. אם היא חושבת שזה הטוב לה, אז תמשיך לחיות עם אליאב.
האם עשיתי נכון? איך הייתם מתמודדים במקומי?
חברים, אם אתם רוצים לשמוע עוד סיפורים, השאירו תגובה ואל תשכחו ללייק זה מעודד אותנו להמשיך לכתוב!
