חתונה לא תהיה
לאה נכנסת לחדר ועוצרת בכניסה. מולה, בעמידה לבושה בשמלת כלה, עומדת תמרה והיא פשוט עוצרת נשימה. השמלה מתיישבת עליה בצורה מושלמת, בפניה נגלה אור עדין של אושר שקט. לאה לא מצליחה להסתיר את ההתרגשות:
וואו, את פשוט זורחת! היא קוראת בקול ומביטה בה בהערצה. אני כל כך שמחה בשבילך! סוף סוף את משאירה את העבר מאחור ומאפשרת לעצמך להרגיש שוב, בלי איתמר. את פשוט אלופה!
חיוך של תמרה נעלם באחת, בתנועה כמעט בלתי נראית. היא תופסת במהירות את הסוגר שמלת הכלה, מתעכבת בכפתורים הדקים מבלי להסתכל על לאה.
כדאי שאוריד אותה, היא ממלמלת, עוסקת בשקט בכפתורים שבצד. נשארו שבועיים עד החתונה. אם יקרה משהו לשמלה, אין כבר איך למצוא אחרת כזו.
לאה נושכת שפתיים. היא מרגישה מיד שאמרה משהו שהיא לא הייתה צריכה. למה להזכיר את איתמר עכשיו? במיוחד כשתמרה מצאה מישהו טוב באמת, אין סיבה לפתוח שוב פצעים ישנים! לכל מה שקרה איתמר לא שווה דמעה אחת שלך, בטח אחרי כל מה שעשה!
פעם תמרה באמת האמינה שאיתמר הוא האחד עבורה. היא חלמה שהקשר שלהם ישרוד לנצח. אבל לאט לאט הכול התפורר. בהתחלה הוא התחיל להתרחק, להמציא סיבות להימנע ממפגשים; אחר כך כבר ביקר את הבחירות שלה, החברים, החלומות. הוא שכנע אותה לעזוב פרויקט מבטיח במקום עבודה, ויתר לשכנע אותה לוותר על התמחות בחו”ל, ולבסוף אף דרש שתבחר מסלול קריירה אחר.
ההורים של תמרה בכלל לא הבינו מה קורה איתה. הם ראו את השינויים, את הדרך בה היא הולכת לאיבוד, אבל לא הצליחו לשכנע אותה להפסיק. כל שיחה הפכה למריבה איתמר גרם לה להאמין שהם מנסים לסכסך ביניהם כי הם לא מקבלים אותו. בסוף, תמרה כמעט ולא דיברה עם הוריה.
ואז הוא נעלם. פשוט קם ועזב, לא הסביר דבר, לא השאיר אפילו פתק. מה שנשאר זו רק צלקת גדולה בלב וילד קטן שבכל זאת תמרה החליטה לשמור, לא משנה מה.
עכשיו, כשלאה רואה את תמרה ממהרת להוריד את שמלת הכלה, היא חשה אשמה צורבת. היא בסך הכול רצתה לשמוח בשבילה ולראות אותה באמת מאושרת. לאה אפילו לא ניסתה להזכיר במודע את הדברים הכואבים
היום יונתן הקטן בן ארבע. הוא סקרן, מלא חיים ושואל בלי סוף. לפעמים שואל למה השמיים כחולים, לפעמים לאן העננים נעלמים ולפעמים עוצר באמצע הגינה בכדי להתבונן בנמלים. הגננות בגן תמיד משבחות אותו יונתן לומד מהר, זוכר שירים, אוהב לשמוע סיפורים. רוב הזמן הוא אצל הסבא והסבתא ההורים של תמרה שמגדלים אותו באהבה אינסופית ומשקיעים בו המון. הם בחרו גן דו-לשוני, רשמו אותו לחוג שחייה וריקוד, ולא החסירו כלום. תמרה מגיעה לבקרו פעמיים-שלוש בשבוע, אבל נשארת תמיד לזמן קצר.
בגלל פשוטה וכואבת: יונתן מזכיר מדי את אביו. אותו שיער כהה מתולתל, אותן עיניים, אפילו החיוך הזה של זיק בעיניים בכל פעם שתמרה מסתכלת על בנה, היא חוזרת לרגעים בהם הייתה בטוחה שתהיה להם משפחה מאושרת. הלב שלה אוהב אותו בעוצמות אדירות, שמח בכל צחוק קטן, אבל יחד עם האהבה טמונה בה כאב חד. ברגע שלוקחת אותו לידיים, לעיתים מתפרצות לדמעות. תמרה מפנה את המבט, מעמידה פנים שכאילו נאבדה לה משיכה או מחפשת משהו בתוך התיק, ואז מסתתרת ובוכה בשקט.
יום אחד בערב, היא מגיעה לאסוף את יונתן מהסבא והסבתא. הוא מתיישב על השטיח ויושב לפתור פאזל, רוכן אליו במבט מרוכז. כשתמרה נכנסת, הוא מזנק בהתרגשות ורץ אליה.
אמא, תראי! הוא מושך אותה אל השטיח. כמעט סיימתי. פה בית, פה עץ, ותכף תהיה גם כלב!
תמרה מתיישבת לידו, משתדלת להיראות שמחה.
זה מקסים, אתה מדהים, כל כך מדויק היא אומרת ולטפת אותו בעדינות.
יונתן עוצר רגע ומרים אליה מבט שואל:
אמא, איפה אבא שלי? בגן לכל הילדים יש אבא, ורק לי אין
תמרה קופאת, אבל מצליחה לשמור על קול רגוע.
אני לא יודעת, מתוק. אבא שלך רחוק עכשיו. הוא בטוח חושב עליך, באמת.
אז למה הוא לא מתקשר? יונתן מקמט מצח. הייתי מספר לו שכבר הצלחתי לקשור שרוכים לבד!
הוא פשוט עסוק מאוד, ממלמלת תמרה, מתאפקת לא לבכות. אני בטוחה שהוא גאה בך מאוד.
הוא נד בראשו, מרוצה מהתשובה, וחוזר אל הפאזל.
טוב. אני אגמור את הבית הזה, ואז הוא יבין איזה ילד חכם אני!
תמרה יושבת ומביטה בו בדממה, מלטפת את תלתליו, מריחה אותו. מנסה לשמור בלב את הרגע הזה רגע של שמחה וביטחון מול הילד שלה, למרות כל השאלות שאין לה תשובות להן.
ועדיין, תמרה לא מצליחה להפסיק לחשוב על איתמר. עמוק בפנים, היא עוד מחפשת לו הצדקה שמא קרה לו משהו? אולי הסתבך ולא יכול היה ליצור קשר? המחשבות הללו הן שמחזיקות אותה מעל המים.
קרוביה לא פעם ניסו לדבר איתה בגלוי. אמא שלה רומזת בעדינות שכדאי להפסיק לחיות דרך העבר, ולהתמקד בילד ובחיים שלה. החברות כבר אמרו ישירות: “הוא עזב אותך, צריך להמשיך הלאה.” אבל תמרה לא רצתה להקשיב, מעדיפה להיזכר בימים שטובים, בהבטחות, באהבה הגדולה. לרוב זה נגמר בכך שמתכנסת בעצמה, ולאחרים כבר לא נותר מה לומר.
בעצם היא לא יושבת בחיבוק ידיים. מדי פעם בודקת רשתות חברתיות, שואלת חברים ישנים, מחפשת רמזים, אפילו כותבת פוסטים והכול ללא תוצאה. היא לא מצליחה או לא מוכנה להאמין שאיתמר פשוט הלך מרצונו ולא מתכוון לחזור.
ואז, אחרי חמש שנים ארוכות, נכנס לחייה מישהו אחר שגרם לה להרגיש תקווה. זה קרה כמעט במקרה, במסיבת יום הולדת של חברה. אמיר ריתק אותה מיד הוא היה בן אדם שאפשר היה לסמוך עליו, אמיתי, כן, אכפתי, פשוט הכי טוב שיש.
כבר מהמפגש הראשון, תמרה הרגישה חופשייה איתו. אמיר לא דרש ממנה שמחת חיים ממוסחרת. כשהתעייפה, הוא איפשר לה פשוט לשתוק או לחזור הביתה. הוא היה הגבר הנכון יציב, סבלני ומאוהב אמיתי.
היא ממש הכירה אותו דרך הפרטים הקטנים: איך ידע בדיוק איזה קפה היא אוהבת, זכר שמות של הקולגות שלה, שאל לשלומם, דאג שגם דברים קטנים בבית יהיו מסודרים. הוא היה מוכן לשאת אותה על כפות ידיו, ובאמת תמרה הרשתה לעצמה להיסמך עליו.
ובעיקר פתיע אותה, עד כמה אמיר התחבר עם יונתן. בפגישה הראשונה, הוא התכופף לישיבה מול הילד הקטן וביקש ממנו לספר לו מה הסרט המצויר הכי אהוב עליו. אחרי חצי שעה הם כבר בונים לגו ואמיר מתעניין בכול הצעצועים.
עם הזמן, הפך אמיר להיות אורח קבוע בבית ההורים שלה, הלוקח את יונתן לפארק, מלמד אותו לרכב על אופניים ומספר לו אגדות לפני השינה. באחת הפעמים, כאשר תמרה תפסה אותם מציירים יחד, אמיר פנה אליה ואמר: “הייתי רוצה להיות בשביל יונתן אבא אמיתי. אם תסכימי, אני מוכן לאמץ אותו.”
לאה שמחה מכל הלב בשביל חברתה. היא ראתה שהתמרה משתנה. פתאום יש לה שוב אור בעיניים, פחות דאגות, והחיוך אמיתי. אבל היום היא פלטה את השם איתמר, ואולי שוב צבטה בליבה של תמרה. עכשיו הכול תלוי בתמרה שהיא לא תתפרק מכך.
אבל תמרה לוקחת הכול אחרת.
בגרתי, היא אומרת בחיוך רגוע ומקפלת בזהירות את השמלה. אני מבינה היום שמה שהיה עם איתמר נשאר בעבר. לפעמים אני אפילו מצטערת שקראתי ליונתן בשם הזה, זו הייתה טיפשות של בת עשרים. לא רציתי להקשיב לאף אחד איך בכלל סבלתם אותי?
לאה מושיטה יד בעדינות:
את מתכננת לקחת את יונתן אליך?
כן, עונה תמרה, ברצינות. אמיר מתעקש על כך. אפילו הציע לשנות לילד את השם. הוא אומר שזה יהיה לי יותר קל. בכל מקרה, נצטרך להחליף את תעודת הלידה אחרי האימוץ.
היא עוצרת, מתבוננת בטיפות הגשם שזולגות על החלון.
פעם פחדתי שיונתן יזכיר לי לנצח את מה שעברתי. היום אני מבינה שטעיתי. הוא הילד שלי, ומגיע לו ילדות רגילה עם שני הורים שאוהבים אותו. סבא וסבתא לא יכולים להחליף את ההורים! ואמיר מבין את זה, הוא באמת רוצה להיות אבא בשבילו! את צריכה לראות כמה אכפת לו ממנו!
הרעיון מעולה! מציעה לאה, אולי תשאלי את יונתן מה הוא רוצה שיהיה שמו החדש? ככה יהיה לו יותר קל להתרגל.
אני לא בטוחה. עוד לא החלטתי. יש עוד זמן לחשוב.
אבל בראש של תמרה האמת שונה היא עדיין אוהבת את איתמר. האהבה לא הלכה לשום מקום, אבל היא גם לא הביאה לה שום דבר טוב. ההורים כבר מתחילים להגביל את המפגשים עם הילד, כי כל פעם שהיא רואה אותו, היא בוכה ומפחידה אותו. החברות גמרו את הסבלנות. הגיע הזמן לשים סוף לעבר ולהתמקד בהווה.
בחתונה, למשל.
רק שזה נשמע קל יותר ממה שזה באמת!
אמיר בהחלט גבר טוב, אבל הוא לא איתמר. אין לה רגשות עמוקים כלפיו, רק משתמשת במסירות שלו לטובתה.
אם איתמר יחזור היא הייתה נותנת הכול כדי לשוב ולחוות את הקשר ההוא
***************************
החתונה מבוטלת! תמרה אומרת בלהט, כמעט רוקדת על המקום. נפרדים כמו אוניות בים!
אמיר מביט בה בתדהמה. שבוע עד החתונה והכול כבר מסודר. דיברו על תפריט, פרחים, אורחים. הקסם של המציאות, ההתרגשות והנה, פתאום היא מבטלת הכול.
מה זאת אומרת “מבוטלת”? הוא שואל בטון לא מאמין, תמרה, מה קרה? תסבירי לי.
אבל היא מסיטה את הידיים בתנועת ביטול, מסתובבת אוספת מהמדפים בגדים ודוחפת אותם למזוודה הפתוחה. עיניה בורקות, החיוך על פניה לא דומה למה שהכיר, הוא פשוט אמיתי.
איתמר חזר! היא מתפרצת, לא מעיזה להביט בעיניו. כל כך הרבה שמחה יש בקולה, שלאמיר נופל הלב. הוא חזר אתמול, דיברנו לא האמנתי שזה קורה!
היא מסתובבת אליו. בפניה אין רגשות אשם, רק התלהבות.
אני מודה על כל התקופה שהיית שם, ממשיכה בקול רך. היה לי נעים ובטוח איתך. אתה באמת מקסים אבל לא אהבתי אותך באמת. כשיש לי סיכוי לאושר אמיתי, אני לא יכולה להחמיץ אותו.
אמיר חש בתוכו קור צורב. שוב איתמר. ההוא שבתמרה דיברה עליו בחיוך מתפעם. אמיר ידע שהיא עדיין חושבת עליו, אבל קיווה שאולי הזמן יעשה את שלו.
כבר דיברתם? הוא שואל, בקול חלש וצרוד מעט.
הוא לא הסביר כלום, היא עונה בחיתוך. רק אמר שהבין את הטעות וחיכה לי כל התקופה.
היא פונה שוב לארוז, והוא נותר במקומו, רואה את העולם דוהה.
דיברנו בטלפון, מוסיפה. ההורים שלו הכריחו אותו ללכת ללמוד בחו”ל, הוא לא יכל ליצור איתי קשר עכשיו הכול משתנה הוא חזר לכאן, ואנחנו נהיה יחד.
בתודעה שלה מתנגנים מחדש המילים שלו: איך עזב הכול, חזר במיוחד, ולא יילך שוב.
רגע שותקת, סורקת את החדר כאילו חוששת ששכחה משהו. פתאום שמה לב שאמיר החוויר.
אל תדאג, היא אומרת, קצת יותר רכה. כבר הודעתי לכולם שהחתונה מבוטלת. הסברתי, ביקשתי שלא ילחצו עליך. כשתרצה הכול מאחוריך.
היא מותחת את הרצועה של המזוודה, מתאימה אותה לכתף, ואז מביטה בו, לא מהססת:
תוותר על הודעות וטלפונים, בסדר? ההחלטה סופית.
הרימה את המזוודה, משכה אותה לדלת, פוחדת שברגע של חולשה תתחרט.
אמיר עמד המום במרכז החדר. רצה לצעוק, לשאול, להתעקש להסבר, אך התאפק. הוא מתאמץ לשמור על קור רוח, לוחש:
אולי את ממהרת מדי? אומרת חרישית, עוקב אחרי תמרה.
היא קפואה, יד על הידית.
ומה אם הוא לא רוצה לחזור? שואל אמיר, מתקדם צעד. מה אם לא ירצה להכיר בילד? הוא בכלל הציע לך משהו?
תמרה מתהפכת, סומק עז מכסה את פניה, עושה צעד לקראתו כאילו מתעקשת.
הוא הזמין אותי לשיחה רצינית! היא מתפרצת. זה מספיק! אל תגיד עליו דברים רעים איתמר לא כזה!
הקול שלה רועד, אבל מתרוממת, מתקפלת שוב מהדלת.
יכולת לפחות לעזור, היא לוחשת לעצמה, מסתבכת עם כובד המזוודה.
הוא כמעט מחליט לעזור, אבל עוצר. הוא מבין בליבה היא כבר עזבה אותו, עם איתמר, מאושרת.
בפועל, כל מה שאיתמר רצה, הוא רק לסגור את הפרק הישן לא להעניק הבטחות. הוא בכלל כבר תפוס.
ותמרה? לא רואה את זה. היא חלמה והתאהבה בדימיון מוכנה להאמין לכל דבר כדי לא להתאכזב.
מגיעה לדלת, עוד רגע מתעכבת, כמעט אומרת משהו ואז יוצאת, לא מסתובבת.
אמיר מתיישב על כיסא, גופו כבד מעייפות.
***************************
איתמר פותח את הדלת בפליאה כל כך מוקדם, מי הגיע? תמרה עומדת, שתיים מזוודות לידה, פניה מוארות משמחה ועיניה בורקות. הוא לא מצליח לדבר רק שאלה אחת מתגלגלת בראש: “איך היא יכלה לטעות כל כך?”
הוא חשב שהכול כבר מאחור כשהתחילה קשר עם אמיר, נשמה לרווחה, סוף סוף משתחרר מאשמה ומלחץ. אפילו שמח בשבילה היא תוכל להסתדר, כבר לעולם לא תצטרך להתמודד עם ההיסטוריה.
כן, שלח שיחת טלפון אחת, הנימוס דרש, רק כדי להבהיר שכל אחד הולך בדרכו, לא יותר.
ועכשיו היא עומדת בפתח דירתו, ממתינה לתחייה.
איתמר! תמרה מתלהבת. החלטתי. אני כאן, עכשיו נהיה סוף סוף ביחד!
היא עושה צעד אליו, אבל הוא עוצר אותה.
תמרה רגע, מנסה לשמור על קול נעים. נראה שפספסת משהו.
מה?
אני התחתנתי, תמרה. כבר שנתיים. אני ואשתי מאושרים.
היא קופאת, עיניה נפערות כלא מאמינה, שיערה מתערבב עם הדמעות.
מה אתה אומר? התקשרת אליי, אמרת שהכול שונה!
התקשרתי בשביל להיפרד כמו שצריך, אומר בשקט. רציתי שתביני שזה נגמר, שלכל אחד יש המשך חדש. כנראה שמעת רק מה שרצית.
היא יוצאת ממנו צעד, עיניה מרטטות.
שיקרת לי כל הזמן, היא פורצת, בוכה מכעס. זרקתי הכול בשבילך!
איתמר מאבד סבלנות. לא מתכוון להתנצח עכשיו.
אף פעם לא הבטחתי כלום, תמרה. את החלטת מה שקרה. ניסיתי להיות עדין, היום אין דרך חזרה.
היא צורחת, משליכה את המזוודה, פותחת מריבה מסעירה לא מוכנה לשמוע תשובה.
בסוף הוא מוציא אותה מהבניין. סוגר את הדלת. היא דופקת זועקת בחדר המדרגות, השכנים מתחילים להיות קוצפים.
אחרי שעה, כשכולם מאיימים כבר להזמין משטרה, היא עוזבת. לפני שיורדת, מפנה מבט וצועקת בבכי:
עוד אחזור! תצטער על זה!
איתמר עוצם עיניים ונאנח. הוא יודע היא לא תוותר כל כך מהר.
יושב על הספה, נכנס לאתר נדל”ן צריך למכור. עדיף כבר לעבור לשכונה אחרת
*********************
תמרה הולכת ברחוב כאילו כלום מסביב לא קיים. דמעות ממלאות את עיניה, ראש מלא ברסיסים של מחשבות, ראש כואב ולב ריק. עדיין קשה לעכל שקרה מה שקרה. בתודעה שלה איתמר הרי יפתח לה את הדלת, יגיד שהתגעגע וחיכה לרגע הזה. אבל המציאות שונה, נוקשה.
היא מסתובבת שוטטות חסרת מטרה. רגליים מובילות אותה בלי לחשוב היישר לבית של אמיר. לפני שהיא עולה, עוצרת, מייבשת דמעות, מסדרת את שיערה, רוצה להיראות בטוחה. לוחצת על הפעמון.
אמיר פותח, פניה לא מעידות כלום. שקט אויב בינו לבינה. הוא לא פותח עוד את הדלת לרווחה.
אמיר, בבקשה, היא צווחת בלחישה. אני יודעת שטעיתי, אני יודעת שפגעתי. אבל רוצה לתקן.
היא מחפשת מילים. הדמעות עולות.
בחיים לא אזכיר שוב את איתמר. נשבעת. לא היה כלום, זה היה שטות. אני מבינה עכשיו שרק איתך באמת יכול להיות לי טוב. רק תן לי עוד סיכוי.
היא מאמינה למה שהיא אומרת, עכשיו, בעיניים בורקות.
אמיר מניד בראש. פעם נוספת לא יפול לאשליות.
תמרה, הוא אומר בשקט, את כבר קיבלת את ההחלטה שלך. רק לפני כמה שעות עמדת אצלי עם מזוודות והודעת שאת עוזבת. היית בטוחה במה שרצית.
אז טעיתי! היא קוטעת. לא חשבתי באמת! זה היה בטירוף רגשי!
הוא נושף, עובר עם היד דרך השיער. לא קל לו, אבל הוא נחוש.
לא עזבת אותי עזבת אליו. את בחרת ואני השלמתי. עכשיו, כשזה לא עבד את רוצה לחזור?
כן! היא פורצת. כי אני אוהבת אותך. רק אותך.
הוא שותק רגע ואז בוחר להיות נחרץ:
אני כבר לא מאמין למילים שלך. שלום, תמרה.
היא מרגישה שהלב שלה נקרע מבפנים. אמיר רגוע, אפילו לא כועס הוא פשוט לא מאמין יותר.
בבקשה היא לוחשת.
סליחה. זה הכי טוב לשנינו.
הוא סוגר, והיא נשארת לבד בחדר המדרגות. יושבת, בוכה בשקט. הדמעות כבר לא על גאווה או תסכול, הפעם זה אובדן אמיתי. היא איבדה גם את איתמר, גם את אמיר ואין לה מושג איך תמשיך מכאן.
