החתונה הייתה שבוע לפני מועד קיומה, כשהיא אמרה לי שהיא לא רוצה להתחתן. הכל כבר היה משולם – המקום, המסמכים, הטבעות, אפילו חלק מהחגיגה המשפחתית. חודשים ארוכים ארגנתי כל פרט. לאורך כל הקשר האמנתי שאני עושה נכון: עבדתי במשרה מלאה, ובכל חודש הקדשתי כ-20% מהמשכורת שלי עבורה – לספר, מניקור, כל מה שביקשה. לא כי היא לא עבדה – היה לה הכנסה משלה, והיא השתמשה בה כרצונה. אני לקחתי על עצמי את ההוצאות כי הרגשתי שזו האחריות שלי כגבר וכבן זוג. אף פעם לא ביקשתי ממנה להשתתף בתשלומים – שילמתי על כל יציאה, מסעדות, קולנוע, חופשות קצרות – הכל. שנה לפני החתונה עשיתי צעד גדול – הצעתי לקחת את כל המשפחה שלה לחופשה בים. לא רק ההורים והאחים שלה – גם אחיינים, אפילו שני בני דודים. עבדתי שעות נוספות, הפסקתי לקנות דברים לעצמי, וחסכתי חודשים. כשהנסיעה יצאה לפועל, שילמתי על הלינה, התחבורה, האוכל – הכל. היא הייתה מאושרת, המשפחה שלה הייתה אסירת תודה. אף אחד לא שיער שזה לא אומר לה דבר. כשאמרה לי שהיא רוצה להיפרד, הסבירה שאני “יותר מדי” – שרציתי יותר מדי אהבה, תשומת לב, קרבה. שרציתי לחבק אותה, לכתוב לה, לדעת מה שלומה. שהיא לא כזו, שתמיד הייתה יותר קרה, שאני חונק אותה. שאצפה לדברים שהיא לא יכולה לתת. היא הוסיפה משהו שמעולם לא אמרה קודם – שהיא בעצם אף פעם לא רצתה להתחתן, שנענתה להצעה שלי כי התעקשתי יותר מדי, שבגללי הכנסתי את המשפחה שלה ללחץ וזה לחץ אותה. הצעתי נישואין במסעדה מול כל המשפחה שלה – בשבילי זו הייתה מחווה רומנטית; בשבילה זו הייתה מלכודת. היא אמרה שלא יכלה לסרב מול כולם. חמישה ימים לפני החתונה, כשהכל מוכן, היא החליטה להגיד את האמת – היא הרגישה שאני כופה עליה חיים שלא רצתה. עשיתי עבורה יותר מדי וזה גרם לה להרגיש לא נעים, מחויבת, אסורה. היא העדיפה לעזוב מאשר לעשות משהו שלא הרגישה שייך לה. אחרי השיחה הזאת היא עזבה. לא היו צעקות, לא פיוסים, לא ניסיונות לתקן. נשארו חוזים, תשלומים, תוכניות – וחתונה אחת שהתבטלה. היא נשארה נחושה בהחלטתה. שם הכל נגמר. זו הייתה השבוע שבו למדתי שלהיות הגבר שמשלם על הכל, מסדר הכל ותמיד שם – לא מבטיח שמישהי תרצה להישאר איתך.

החתונה אמורה להתקיים בעוד שבוע, כשפתאום היא אמרה לי שהיא לא רוצה להתחתן. הכול כבר שולם המקום, המסמכים, הטבעות, אפילו חלק מהאירוע המשפחתי כבר סודר. חודשים של תכנון והשקעה מצידי.

במהלך כל הקשר שלנו האמנתי שאני עושה את הדבר הנכון. עבדתי במשרה מלאה וכל חודש הייתי שם בצד בערך 20% מהמשכורת שלי בשבילה ספר, מניקור, או כל דבר שתרצה. לא בגלל שהיא לא עבדה להפך, היה לה מקור הכנסה משלה והיא ניצלה אותו כרצונה. לקחתי על עצמי את ההוצאות כי ראיתי את זה כתפקידי כגבר וכשותף. בחיים לא ביקשתי ממנה להשתתף בתשלומי חשבונות. שילמתי על הבילויים, על המסעדות, בקולנוע, טיולים בארץ הכול.

שנה לפני החתונה עשיתי משהו גדול הצעתי לקחת את כל המשפחה שלה לחופשה באילת. לא רק את ההורים והאחים שלה, אלא גם את האחיינים, אפילו שני בני דודים. היינו קבוצה די גדולה. כדי לעמוד בזה עבדתי שעות נוספות, הפסקתי לקנות לעצמי דברים, חסכתי במשך חודשים. כשהטיול סוף סוף יצא אל הפועל, שילמתי עבור הלינה, הנסיעות והאוכל הכול. היא הייתה מאושרת, המשפחה שלה הודתה לי מכל הלב. לאף אחד לא עלה בדעתו שכל המאמץ הזה לא אומר לה שום דבר.

כשאמרה לי שהיא רוצה להיפרד, היא הסבירה שהייתי “יותר מדי”. שציפיתי ממנה ליותר מדי אהבה, יחס, קרבה. שתמיד רציתי לחבק אותה, לשלוח לה הודעות, לדעת איך עובר עליה היום. היא אמרה שהיא לא בנויה לזה, שהיא תמיד הייתה יותר סגורה, ושאני חונק אותה. היא טענה שאני דורש דברים שהיא לא מסוגלת לתת.

היא סיפרה לי גם משהו שלא הזכירה מעולם שבעצם, היא לא רצתה אף פעם להתחתן. היא הסכימה להצעה כי הפעלתי הרבה לחץ. העובדה ששיתפתי את ההורים שלה בזה רק החמירה את ההרגשה שלה. הצעתי נישואין במסעדה, מול המשפחה שלה. מבחינתי זה היה רגע מרגש; מבחינתה מלכודת. היא אמרה שלא יכלה לסרב מול כולם.

חמישה ימים לפני החתונה ברבנות, אחרי שהכול היה סגור, היא החליטה להגיד לי את האמת. היא הסבירה לי שהיא הרגישה כאילו אני כופה עליה חיים שהיא לא בחרה בהם. שהיא לא הצליחה להכיל את כל מה שעשיתי בשבילה, שזה גרם לה להרגיש לא בנוח, חייבת, קשורה אליי. שהיא מעדיפה ללכת מאשר להיכנס למשהו שלא מתאים לה.

לאחר השיחה הזו היא פשוט לקחה את הדברים והלכה. לא היו צעקות, לא היה ניסיון להתפייס, אף אחד לא ניסה לתקן את המצב. נשארו הסכמים, חשבונות ששולמו, תוכניות שהוכנו וחתונה אחת שבוטלה. היא נשארה נחושה בהחלטה שלה. כאן זה נגמר.

זו הייתה השבוע שבו הבנתי שלהיות הגבר שמשלם על הכול, מסדר הכול ותמיד נמצא לא בהכרח גורם למישהי לרצות להישאר איתך.