החתונה הייתה אמורה להתקיים בעוד שבוע כשהיא אמרה לי שהיא לא רוצה להתחתן – הכול כבר שולם: האולם, המסמכים, הטבעות, ואפילו חלק מהאירוע המשפחתי. חודשים תכננתי הכל. כל מערכת היחסים שלנו האמנתי שאני עושה את הדבר הנכון – עבדתי במשרה מלאה, ועדיין הקדשתי כ־20% מהמשכורת החודשית שלי בשבילה: ספר, מניקור או כל מה שביקשה. לא כי היא לא עבדה – היה לה את ההכנסה שלה והיא השתמשה בה כרצונה. אני לקחתי על עצמי את ההוצאות מתוך תחושת אחריות כגבר וכבן זוג. אף פעם לא ביקשתי ממנה כסף לחשבונות, שילמתי על יציאות, מסעדות, סרטים, חופשות קצרות – הכול. שנה לפני החתונה הצעתי לקחת את כל המשפחה שלה לים – לא רק את ההורים והאחים, גם אחיינים ואפילו שני בני דודים. היינו המון אנשים. עבדתי שעות נוספות, לא קניתי לעצמי כלום, חסכתי חודשים ושתכננתי, ושילמתי לכולם על הלינה, תחבורה, אוכל – הכל. היא הייתה מאושרת, המשפחה שלה – מודה. אף אחד לא דמיין שזה לא אומר לה דבר. כשהיא ביקשה להיפרד אמרה שאני “יותר מדי” – שרציתי יותר מדי אהבה, חום וקירבה. שרציתי לחבק, לכתוב לה, לדעת מה שלומה, ושזה לא היא, שהיא תמיד הייתה יותר קרירה ושחנקתי אותה. שהיא לא יכולה לתת לי את מה שרציתי. ואז אמרה משהו שמעולם לא אמרה קודם: שהיא בעצם אף פעם לא רצתה להתחתן, והיא הסכימה להצעה שלי כי התעקשתי יותר מדי. שהכנסתי את ההורים שלה לזה וזה לחץ אותה. הצעתי לה במסעדה, מול המשפחה – בשבילי זה היה מחווה יפה, בשבילה זה היה מלכודת. היא אמרה שלא יכלה לסרב מול כולם. חמישה ימים לפני החתונה ברבנות, כשהכול מוכן, היא בחרה לומר את האמת: היא מרגישה כאילו כפיתי עליה חיים שהיא לא רוצה, שעשיתי יותר מדי וזה גרם לה להרגיש לא נוח, חייבת, קשורה. שהיא מעדיפה ללכת מאשר להיכנע למה שמרגיש זר. אחרי השיחה היא הלכה. לא היו צעקות, לא פיוס, לא ניסיון לתקן. נשארו חוזים, חשבונות ששולמו, תכניות – וחתונה אחת שבוטלה. היא נשארה איתנה בהחלטתה. שם זה נגמר. זו הייתה השבוע שבו הבנתי שלהיות הגבר שמשלם על הכול, דואג להכול ותמיד שם – לא מבטיח שמישהי באמת תרצה להישאר איתך.

אני אזכיר לך — מריה סרגייבנה, כאן, הסלסול הזה לא מצליח לי, — לחש בעצב תלמיד כיתה ב’, תמקה, בעודו צובע שוב ושוב על העלה הירוק הסורר בציור הפרח שלו. — אל תלחץ כל כך חזק על המכחול, חמוד, — חייכה אליו הגננת הוותיקה, — תוביל אותו בעדינות, כמו נוצה על כף היד… כך. נהדר! זה אפילו לא סתם סלסול, זה ממש יצירת אומנות! — בשביל אמא! — חייך הילד בגאווה, — היום יום ההולדת שלה! זו המתנה שלי! — איזו אמא מאושרת יש לך, תמקה. כשחזרה הביתה בערב, התקבלה שיחת טלפון: — מריה סרגייבנה, זו לריסה, אמא של ארתום קוטוב, — נשמע קולה המתוח של אם צעירה, — אני מתקשרת להודיע שארתום לא יגיע מחר… כל יום ההולדת שלי נהרס. עכשיו הוא שוכב חולה, עם חום. מריה סרגייבנה נבהלה — רק בבוקר עוד היה בריא, התגאתה בציור הפרחים שצייר לאמא, התכוונה להמליץ לרשום אותו לחוג אמנות… — אל תדאגי, לריסה, אולי אבוא אליכם, אני גרה קרוב… בדירה של קוטוב, בזמן שלריסה מספרת על “הכתמים והמועקה”, מריה סרגייבנה נזכרת בלריסה הצעירה — שתמיד חילצה גורים וחתולים, ותסבלה שילדים אחרים זרקו אותם. — אני אזכיר לך, לריסה — לחשה, ושיחררה מתוך אלבום ישן תמונה בה נראית ילדת בית ספר רזה בלבן, חובקת חתלתול. עוד ציור ישן נפל: ילדה אחת אוחזת בקוטרי ביד ואמא לידה. — הלוואי שיכולתי, הייתי מחבקת את תמקה ואת הגור שלו — בעצמי! אין מתנה טובה יותר לאמא, מאשר לגדל ילד טוב-לב! לריסה מיהרה אל המגרש, אספה את הגור, חזרה ובישלה תה… ובבית הספר, כשתמקה צייר שוב, הפעם את הגור שלו שותף לתמונה, מריה סרגייבנה קיבלה מתנה מלריסה: שם, על הדף, לצד כל הדמויות האהובות, היה כתוב, עטוף בענפים ירוקים: “אני זוכר”.

אני אזכיר לך שולה, כאן, תראי, האלומה לא יוצאת, לחש

00

— No eres una esposa, eres una criada. ¡Y ni siquiera tienes hijos! — Mamá, Helena va a quedarse aquí. Estamos reformando el piso y allí no se puede vivir. Hay una habitación libre, ¿por qué tendría que quedarse allí entre polvo? —dijo el marido de Helena. Al parecer, a él no le incomodaba la idea, cosa que no podía decirse de su madre y su esposa. La madre no soportaba a su nuera. — Tengo que trabajar, no puedo quedarme aquí —susurró Helena. La esposa trabajaba desde casa, así que necesitaba tranquilidad. Javi estaba todo el día fuera en el trabajo, así que no era fácil convivir bajo el mismo techo con la suegra. Y Helena estaba acostumbrada a estar sola en su casa, así que nadie la molestaba. Helena miró a su suegra sin saber qué decir. La suegra no la quería en casa, pero no había otra opción. Se sentaron a la mesa y empezaron la cena. — Helena, por favor, sírvenos tu famosa ensalada —pidió Javi. — Javi, no comas esas porquerías. Te he hecho otra, más sana —rezongaba la suegra. A Helena se le cambió la cara. Su marido era alérgico a los tomates, ¿cómo podía olvidarlo la suegra? Cuando Javi era pequeño, nunca le prestó atención. Decía que no hacía falta ir al médico, que con una pastilla ya pasaría. — Es alérgico. ¿Por qué has puesto tomates en la ensalada? —dijo Helena. — ¿Qué tonterías dices? Solo es un tomate, no pasa nada —replicó la suegra. — Se va a poner malo. — Helena, tranquilízate. No tiene ninguna alergia. Su propia madre le conoce mejor que tú. — Soy su esposa. Cuido de mi marido. — No eres su esposa, eres la criada. ¡Y ni siquiera tienes hijos! Cuando los tengas, ya hablaremos. Helena se levantó de la mesa y se fue corriendo al dormitorio. Su suegra siempre daba donde más dolía. Javi fue corriendo a consolar a su mujer. — Javi, lo siento. Será mejor que me vaya a casa de mis padres. O al despacho. No me quedaré a vivir con tu madre. — Déjame hablar con ella. Cambiará, de verdad. — No, esto ya lo hemos vivido mil veces. No vamos a llevarnos bien bajo el mismo techo. Tuvieron que alquilar un piso por un tiempo para evitar otro escándalo familiar. La suegra, por supuesto, se quejó, pero no tenía otra opción. Y Helena no podía estar más feliz de tener a un marido tan comprensivo y cariñoso.

No eres esposa, eres criada. ¡No tienes hijos!

00

החתונה הייתה אמורה להתקיים בעוד שבוע כשהיא אמרה לי שלא רוצה להתחתן – הכל כבר שולם: האולם, המסמכים, הטבעות, אפילו חלק מהאירוע המשפחתי. חודשים אירגנתי הכל. כל הקשר שלנו האמנתי שאני עושה את הדבר הנכון: עבדתי במשרה מלאה, ועדיין הקדשתי כ-20% מהשכר שלי כל חודש למענה – לספר, מניקור, או כל מה שרצתה. לא כי לא עבדה – היה לה כסף משלה, השתמשה בו חופשי. אני לקחתי אחריות על ההוצאות, כי בעיניי כגבר ובן זוג זה תפקידי. אף פעם לא ביקשתי ממנה כסף לחשבונות; שילמתי על יציאות, מסעדות, קולנוע, טיולים קצרים – הכל. שנה לפני החתונה עשיתי משהו גדול: הזמנתי את כל המשפחה שלה לחופשה בים – לא רק ההורים והאחים, גם אחיינים ואפילו שני בני דודים. כדי לאפשר את זה עבדתי שעות נוספות, ויתרתי על קניות לעצמי, חסכתי חודשים. כשזה קרה, שילמתי לכולם על הכל – לינה, נסיעות, אוכל. היא הייתה מאושרת, המשפחה שלה הייתה נרגשת. אף אחד לא חשב שזה לא אומר לה כלום. כשהודיעה שהיא רוצה להיפרד, הסבירה שאני “יותר מדי” – רוצה יותר מדי אהבה, תשומת לב, קירבה. רוצה לחבק, לכתוב לה הודעה, לדעת מה שלומה. היא אמרה שהיא אדם קר יותר ושאני חונק אותה, ושהציפיות שלי ממנה גבוהות מדי. ואז גיליתי משהו שלא סיפרה לפני: שהיא מעולם לא רצתה להתחתן. הסכימה להצעה כי התעקשתי, ערבבתי את המשפחה וגרמתי לה להרגיש לחוצה. הצעתי לה נישואין במסעדה מול כל המשפחה – עבורי זה היה מחווה, עבורה מלכודת. לא הייתה מסוגלת לסרב. חמישה ימים לפני החופה, עם כל ההכנות, היא סיפרה את האמת: שהיא חשה שאני כופה לה חיים שהיא לא רוצה, עושׂה יותר מדי בשבילה – זה גרם לה להרגיש לא נעים, חייבת, קשורה. העדיפה לוותר ולא לעשות משהו שלא מרגישה שהוא שלה. היא הלכה. לא היו צעקות, לא פיוס, לא ניסיון לגשר. נשארו חוזים, חשבונות, תכנונים – וחתונה שבוטלה. היא לא שינתה את דעתה. שם זה נגמר. זו הייתה השבוע שבו הבנתי שלהיות הגבר שמשלם על הכל, מסדר הכל ותמיד כאן – לא מבטיח שמישהו יבחר להישאר איתך.

החתונה הייתה אמורה להתקיים בעוד שבוע, כשאסתר פתאום

00

החתונה הייתה שבוע לפני מועד קיומה, כשהיא אמרה לי שהיא לא רוצה להתחתן. הכל כבר היה משולם – המקום, המסמכים, הטבעות, אפילו חלק מהחגיגה המשפחתית. חודשים ארוכים ארגנתי כל פרט. לאורך כל הקשר האמנתי שאני עושה נכון: עבדתי במשרה מלאה, ובכל חודש הקדשתי כ-20% מהמשכורת שלי עבורה – לספר, מניקור, כל מה שביקשה. לא כי היא לא עבדה – היה לה הכנסה משלה, והיא השתמשה בה כרצונה. אני לקחתי על עצמי את ההוצאות כי הרגשתי שזו האחריות שלי כגבר וכבן זוג. אף פעם לא ביקשתי ממנה להשתתף בתשלומים – שילמתי על כל יציאה, מסעדות, קולנוע, חופשות קצרות – הכל. שנה לפני החתונה עשיתי צעד גדול – הצעתי לקחת את כל המשפחה שלה לחופשה בים. לא רק ההורים והאחים שלה – גם אחיינים, אפילו שני בני דודים. עבדתי שעות נוספות, הפסקתי לקנות דברים לעצמי, וחסכתי חודשים. כשהנסיעה יצאה לפועל, שילמתי על הלינה, התחבורה, האוכל – הכל. היא הייתה מאושרת, המשפחה שלה הייתה אסירת תודה. אף אחד לא שיער שזה לא אומר לה דבר. כשאמרה לי שהיא רוצה להיפרד, הסבירה שאני “יותר מדי” – שרציתי יותר מדי אהבה, תשומת לב, קרבה. שרציתי לחבק אותה, לכתוב לה, לדעת מה שלומה. שהיא לא כזו, שתמיד הייתה יותר קרה, שאני חונק אותה. שאצפה לדברים שהיא לא יכולה לתת. היא הוסיפה משהו שמעולם לא אמרה קודם – שהיא בעצם אף פעם לא רצתה להתחתן, שנענתה להצעה שלי כי התעקשתי יותר מדי, שבגללי הכנסתי את המשפחה שלה ללחץ וזה לחץ אותה. הצעתי נישואין במסעדה מול כל המשפחה שלה – בשבילי זו הייתה מחווה רומנטית; בשבילה זו הייתה מלכודת. היא אמרה שלא יכלה לסרב מול כולם. חמישה ימים לפני החתונה, כשהכל מוכן, היא החליטה להגיד את האמת – היא הרגישה שאני כופה עליה חיים שלא רצתה. עשיתי עבורה יותר מדי וזה גרם לה להרגיש לא נעים, מחויבת, אסורה. היא העדיפה לעזוב מאשר לעשות משהו שלא הרגישה שייך לה. אחרי השיחה הזאת היא עזבה. לא היו צעקות, לא פיוסים, לא ניסיונות לתקן. נשארו חוזים, תשלומים, תוכניות – וחתונה אחת שהתבטלה. היא נשארה נחושה בהחלטתה. שם הכל נגמר. זו הייתה השבוע שבו למדתי שלהיות הגבר שמשלם על הכל, מסדר הכל ותמיד שם – לא מבטיח שמישהי תרצה להישאר איתך.

החתונה אמורה להתקיים בעוד שבוע, כשפתאום היא אמרה לי

00

גורל על מיטת בית החולים — אישה, הנה, קחי ותטפלי בו! אני בכלל פוחדת לגשת, לא כל שכן להאכיל אותו בכפית, — אמרה האישה בחדות והשליכה את השקית עם המצרכים על מיטת הבעל החולה שלה. אל תדאגי כל כך! בעלך עוד יחלים. הוא זקוק עכשיו לטיפול צמוד. אני אעזור לדמיטרי לעמוד על הרגליים, — נאלצתי, כאחות בבית החולים, להרגיע שוב את אשתו של חולה השחפת. דמיטרי הובא במצב קשה, אך סיכויי ההחלמה היו גבוהים. הוא רצה לחיות, וזו כבר חצי הדרך. חבל שאשתו אלה לא האמינה ברפואה, והרגשתי שהיא מוכנה לוותר עליו מראש. ואם נדלג קדימה, אספר שבנם של דמיטרי ואלה, יורי, חלה גם הוא בשחפת חמורה כעבור שנים רבות. אלה סימנה עליו איקס מיד, אבל יורי ניצל. דמיטרי, למרות האבחנה הקשה, לא איבד את חוש ההומור, חייך, וניסה להחלים מהר ולעזוב את בית החולים לשחפת. במקום שבו התגורר, לא הייתה מחלקה מיוחדת, ואלה ביקרה אותו לעיתים רחוקות. ריחמתי עליו – נראה היה עזוב ומוזנח בבגדים ישנים. דימה, לא תיעלב אם אביא לך בגדים? אני רואה שאין לך אפילו נעלי בית, אתה מסתובב כאן בנעליים. רוצה שאשאיר לך חבילה? — ניסיתי להקליל. ממך, ויולטה, אקח הכל — אפילו רעל כתרופה… אבל באמת, יש לי הכל, רק תני לי להחלים ואז…— דימה אחז בעדינות בידי. שחררתי את היד ויצאתי מהחדר, הלב שלי הלם. התאהבתי? לא, אסור להרוס משפחה… הלב לא שומע לצו השכל. התחלתי לבלות יותר ויותר זמן אצל דימה, במיוחד בלילות. השיחות שלנו נעשו אישיות ונגענו בנפש. לדימה יש בן בן חמש. יורי שלי דומה לאמא שלו, אלה. מאוד אהבתי אותה, רציתי להניח את העולם לרגליה. אבל היא אוהבת רק את עצמה — אגואיזם שאי אפשר להתמודד איתו. עכשיו את, זרה, זו שמטפלת בי — הוא נאנח. אלה גרה רחוק, ניסיתי להצטדק בשבילה. עזבי, ויולטה! לא סתם אומרים: האישה אהבה את בעלה—אז קנתה לו מקום בבית הסוהר… אבל לאהובים שלה היא יודעת לרוץ גם לסוף העולם… לילה טוב, דימה. אל תעשה כלום מתוך כעס — הרגעתי אותו וכיביתי את האור. דימה ממש סבל. חסר אונים בבית החולים, בזמן שאשתו משתעשעת עם אחר. כעבור שבוע, שמעתי צעקות מהחדר. שלא אראה אותך כאן יותר, זונה! עופי! — דימה סילק את אלה. היא ברחה מהחדר. מה קרה? שאלתי מופתעת. הוא הסתובב אל הקיר ורעד מתחת לשמיכה. נתתי לו זריקת הרגעה. עבר חודש. אלה לא הופיעה שוב. רוצה שאתקשר לאשתך? תודה, ויולטה, לא צריך. אנחנו מתגרשים, — אמר בשקט. בגלל המחלה? הרי אתה מחלים… זוכרת שסילקתי את אלה? היא באה לספר לי על המאהב שלה, רצתה שיגור איתה בבית שלנו, כי “הכל איתי לא ברור, והיא צריכה ידיים בבית”… דימה השתתק. איזה זוועה! היתה התשובה היחידה שהצלחתי לומר. בהמשך הגיע אלה עם גבר. דימה לא ראה, אבל אני מהחלון ראיתי אותה מחייכת אליו ויוצאת איתו. דימה, משחררים אותך הביתה — בישרתי. רציתי לשאול משהו… אבל בעצם עזבי… — היסס. דימה, אני מסכימה. לזה התכוונת, נכון? — אזרתי אומץ. ויולטה, אין לי בית. אפשר שאגור אצלך? עם אלה הכל נגמר – היא מתחתנת. יש לי ילדה. אם תאהב אותה, נוכל לבנות משפחה, — חשפתי הכל. ילדה היא לא בעיה. כבר עכשיו אני אוהב אותה, — דימה הביט לי בעיניים, וחימם אותי לגמרי. …מאז, עברו הרבה שנים. יש לנו שני ילדים משותפים, ובית חם. יורי — בנו של דימה — בא לבקר עם משפחתו. בתי מנישואי הראשון גרה בחו”ל. נכון, לא היה נישואין, פשוט “החלקתי” פעם. חשבתי שמצאתי אהבת אמת, אך התאכזבתי. אבל אני לא מתחרטת. ומה עם אלה? היא נישאה כמה פעמים, ילדה ילד מאדם שעבד זמנית באיזור, הילד סבל מבעיית נפש ולא קיבל ממנה אהבה. כשאלה נפטרה, הילד הועבר למוסד. אנחנו, דימה ואני, כבר מבוגרים, אבל אוהבים חזק מתמיד. הולכים צד לצד, מוקירים כל רגע, כל מבט, כל נשימה.

גורל על מיטת בית החולים עלמה, קחי ותשגיחי עליו!

08

“La madre de mi mujer es adinerada, nunca necesitaremos trabajar” – se alegraba mi amigo. Un buen amigo mío, Antonio, siempre quiso vivir cómodamente a costa ajena. Se esforzaba mucho en conquistar a una chica de familia pudiente. Yo veía que no la amaba y que de ese matrimonio no podía salir nada bueno; pero él estaba convencido de que una esposa rica sería la clave de su vida fácil y despreocupada. Podría creérselo, si supiera realmente cómo ganarse la vida. Resultó que la familia de la chica tenía dinero gracias a su madre, propietaria de varias grandes tiendas en la ciudad. Intenté hacerle entrar en razón: — No pensarás que van a mantener a un vago. Es mejor ser independiente y tener trabajo. — Bah, déjate de historias. Vamos a tener un hijo. Confían totalmente en mí —me respondía feliz. No lograba entenderle. No estaba bien hacerle eso a su novia. Simplemente, no era justo. Un hombre debe trabajar y mantener a su familia. Con el tiempo me pregunté cómo les iba. Le pregunté dónde trabajaba y resultó que ni él ni su mujer hacían nada: solo estaban en casa, jugando a videojuegos, viendo programas de televisión o durmiendo todo el día. Su suegra les alimentaba. Incluso llegué a envidiarle, pues Antonio había conseguido lo que quería. — La madre de mi esposa es rica, nunca necesitaremos trabajar —presumía Antonio de su vida de holgura. Igual todo habría seguido así, pero empezaron los problemas en la empresa familiar y los ingresos cayeron en picado. La madre tuvo que ofrecer trabajo a su hija y a su yerno. Un mes después de nuestro último encuentro, sonó mi móvil: era Antonio, con voz preocupada, pidiéndome prestados cinco mil euros para dos semanas. — Estoy buscando trabajo. En cuanto pase la entrevista y me den el adelanto, te devolveré el dinero. Estamos totalmente sin un duro —me confesó, cabizbajo. Así terminó su vida despreocupada. Desde entonces, tanto él como su mujer trabajan. Me devolvió el dinero. Y así acabó la historia de la familia pudiente. No se puede depender de otros; hay que ser independiente y salir adelante por uno mismo. Solo así puedes sentirte seguro y feliz.

La madre de mi mujer tiene una buena cartera, nunca

02

בעלי מעולם לא בגד בי, אבל לפני שנים הפסיק להיות בעלי שבע עשרה שנים יחד—הכרנו צעירים, בנינו בית, עבדנו, תכננו, אהבנו. בהתחלה היה אכפתי ודואג, ואז הגיעה השגרה, החובות, העבודה, הילדים והחשבונות, והכול השתנה לאט ובשקט. לא הייתה בגידה, לא רומן נסתר, לא הודעות חשודות. יום אחד פשוט שמתי לב שהוא כבר לא מביט עליי באותו אופן. השיחות הצטמצמו ל”מה צריך לקנות”, “מה לשלם”, “מתי יוצאים”. הפסקנו לשאול “מה שלומך”. ניסיתי לקרב, לדבר, לחפש חיבור—הוא תמיד היה עייף, עסוק, או אומר: “נדבר מחר”. הבנתי שבין הקירות של הבית, הוא כבר לא בן זוגי—הפכנו לדיירים, שותפים לאותן הוצאות והרגלים. כלפי חוץ – הוא עדיין היה הבעל המושלם, הנחמד, האכפתי. אף אחד לא ראה את השתיקה. אף אחד לא הרגיש את ההיעדר. ניסיתי שוב ושוב לדבר, סיפרתי לו שאני חשה לבד, שאני מתגעגעת אליו. תמיד ענה בשקט: “את מגזימה”, “אלה נישואים ארוכים”, “אנחנו בסדר, לא?” וזה שיגע אותי – לא היו בגידות, לא היו מריבות גדולות, לא סיבה דרמטית לעזוב. רק ריק רגשי. עברו שנים. הפסקתי לנסות, הפסקתי לשתף, שמרתי הכול לעצמי. התרגלתי לא לצפות לכלום. היום אני מבינה – לא כל פרידה באה עם מזוודות.

יומן, שבע עשרה שנים עם שחר, בעלי. הכרנו כשהיינו צעירים

07

בעלי מעולם לא בגד בי, אבל לפני שנים הפסיק להיות בעלי – שבע עשרה שנים עם בן הזוג שלי: הכרנו כשהיינו צעירים, עבדנו, בילינו, תכננו יחד, הוא היה אכפתי, אוהב ונוכח, ואז באו החתונה, הבית, האחריות והשגרה ששינתה הכול בלי ששמתי לב, לא הייתה בגידה דרמטית או מישהי אחרת – רק יום אחד הבנתי שהוא כבר לא מסתכל עליי כמו פעם, השיחות הצטמצמו לאיך לשלם חשבונות ומתי לצאת, הקרבה נעלמה בלי מילים ולא היה שום ריב גדול – רק שותפות דירה נטולת אהבה ומי שמסתכל מבחוץ לא היה מנחש מה באמת קורה מאחורי דלת סגורה, ניסיתי לדבר, אמרתי לו שאני בודדה ומתגעגעת, והוא רק ענה בקור רוח: “אל תגזימי, ככה זה נישואים ארוכים, הכל בסדר”, ודווקא זה שיגע אותי – אין בגידה אבל גם אין אהבה, והבנתי שלא כל פרידה חייבת לבוא עם מזוודות.

בעלי מעולם לא בגד בי, אבל לפני שנים הפסיק להיות באמת בעלי.

02