החתול שלנו ישן במיטה עם אשתי. הוא היה דוחף אותה בגב ודוחק אותי רחוק עם כל ארבע הרגליים שלו. בבוקר היה מביט עליי במבט חצוף ומלא לגלוג. הייתי מתלונן, אבל מה כבר יכולתי לעשות? הוא הרי “האהוב”, “האור של הבית”. אשתי היתה צוחקת מכל הלב, ואני, לי זה כבר הצחיק פחות.
בשביל אותו “אור של הבית” היתה אשתי מטגנת דג, מפוררת בשבילו את העצמות, ומניחה לו בצלחת ערימה של חתיכות חמות, עסיסיות, וקליפת הדג הפריכה והטעימה בצד מסודרת ליד. החתול היה מביט עליי בזלזול דק, עם חצי חיוך שהבהיר לי היטב: “תדע את מקומך, אני המלך האמיתי פה”.
לי היו מגיעים אותם חלקי דג שהוא בכלל לא רצה. מה אומר, החתול הזה עשה ממני צחוק בכל הזדמנות, ואני ניסיתי “להחזיר” לו בדרכים שלי: דוחף אותו בעדינות מהצלחת, מוריד אותו מהספה, וכל היום מלחמת התשה קטנה בינינו.
אבל לפעמים הוא היה שם לי “מתנות” בנעליים בבית, כמו פצצות מתקתקות. אשתי רק צחקה ואמרה: “אל תתעמר בו”, ומיד היתה מלטפת את החמוד שלה. החתול האפור הביט בי ממעל, מלוא העיניים בו רחמים מעורבים בהתנשאות. מה היה לי לעשות? יש לי רק אישה אחת, ועל זה אין ויכוח. נשאר לי רק לספוג.
עד שיום אחד…
בוקר אחד, בדרך לעבודה, שמעתי את אשתי צועקת בבהלה מהמסדרון. מיהרתי לשם, וראיתי מחזה לא ייאמן: שש קילו של פרווה נעמדו מולה, עם טלפיים שלופות ופרצוף זועף, מתנפל עליה כפר. ברגע שזיהה אותי, קפץ לי מהחזה ודחף אותי עם כל הכוח עד שנפלתי על הרצפה. קמתי במהירות, תפסתי כיסא, השתמשתי בו כמגן, משכתי את אשתי לחדר השינה. החתול קפץ אחריי, נחבט ברגל של הכיסא וזעק בקול מחריש אוזניים אבל לא נרגע. המשיך לטפס עלינו עד שטרקנו את הדלת.
עמדנו בחדר, שומעים מאחוריה את השריטות והנהמות. התיישבנו לטפל בגופותינו, חיטאנו את כל השריטות באלכוהול ויוד. אשתי צלצלה למקום העבודה שלה, מסבירה שהחתול השתולל וקרע אותנו ושבמקום משרד היא צריכה לנסוע למיון. אחריה, גם אני התקשרתי לבוס, מסביר מילה במילה אותו הסיפור.
ופתאום…
הייתה רעידה. הבניין התנער קלות ונהיה דממה מוחלטת. שמענו הקשה, ועלה ריח של גז. זכוכיות התפוצצו במטבח, בחדר האמבטיה השמשה נסדקה. הטלפון נשמט לי מהיד. רגע של הלם ואז, שוכחים מהכל, יצאנו בריצה מהחדר.
מהמטבח ראינו מחזה שלא אשכח בור ענק נפער מול הבניין, חתיכות רכב זרוקות בכל עבר. כנראה הטנדר של השכן, שגם ככה היה כולו בלוני גז פשוט התפוצץ. מכוניות חנו הפוכות במגרש החניה כמו צבים על גבם, ובמרחק שמענו את אזעקות המשטרה והאמבולנסים.
המומים, הסתובבנו לאחור והנה החתול שלנו, יושב בפינה, רועד כולו, כשרגל ימין הקדמית שלו תלויה שבורה, והוא מייבב בלחש.
אשתי לא היססה, חטפה אותו בזרועותיה וחיבקה אותו אליה. אני שלפתי את המפתחות מהכיס, ותוך שניה היינו כבר בדרך החוצה, שבע קומות בריצה מן המדרגות לא היה לנו ראש לא למעלית ולא לאף אחד.
אני יודע, היו נפגעים בפיצוץ, אבל לנו היה פצוע משלנו.
המכונית שלנו למזלנו חנתה מאחורי הבניין. קפצנו לתוכה ונסענו במהירות לווטרינר המוכר לנו. בדרך, ברדיו התנגן לו שיר ישן של מיקי גבריולוב, כאילו להכעיס על הלב המדמם.
כעבור שעה יצאנו מהמרפאה. אשתי, כולה קורנת, מחזיקה את האוצר שלה בידיים, והוא מפגין לכולם את הלפיתה והתחבושת החדשה. המבקרים חיכו בתור, ראו אותנו ופתאום עמדו כולם ללטף את החתול.
חזרנו הביתה. אשתי החלה להכין שוב דג בשביל האהוב שלה. טיגנה, הוציאה עצמות, ערמה לו גבעה מושלמת של קליפה קריספית ואילו לי שמה כמה שאריות. החתול, צולע על שלוש, צעד בזהירות לצלחת, הביט בי בעיניים כאובות, עיווה את פניו בניסיון לגלגול ויצאה לו צללית כואבת.
הייתי טרוד במשהו אחר, מיהרתי לסיים. ואחרי שסיימתי, הנחתי גם את החלק שלי, בלי עצמות, בצלחת שלו.
החתול הסתכל עליי במבט משתומם, קופסת הפנים מנתקת קצת מהכאב. חיבק את כף רגלו הפצועה ושאל בשקט במיאו חרישי. לקחתי אותו לזרועותיי, קירבתי אל פניי ולחשתי לו: “אולי אני לא בן הצלחה, אבל אם יש לי כזו אישה וחתול כזה, אני המאושר מכל החסרי מזל בעולם”. ונשקתי לו על הראש.
החתול חיכך בי את ראשו, פלט נהמה חלשה ותוקע בי מבט אוהב. הנחתי אותו ברצפה והתיישב לאכול דג, למרות הכאב. אשתי ואני התחבקנו ועמדנו מתבוננים בו וצוחקים.
מאז, החתול ישן רק לצדי. הוא מביט לי בעיניים ואני מתפלל כל לילה לאלוהים רק לדבר אחד: שייתן לי עוד שנים רבות לראות את אשתי ואת החתול שלי ליד. ולא צריך יותר שום דבר זו הרי ההגדרה של אושר אמיתי. מילה שלי.
