החתול שישן עם אשתי: קרב הלילה שלנו, דו-קרב על הדגים, והיום שבו הפך לאביר ששמר עלינו מפיצוץ הגז – איך הפכתי לאדם המאושר בעולם בזכות אשתי, החתול, וקצת מזל בחיים בישראל

החתול ישן עם אשתי.
הוא נדחף אליה בגב ומרחיק אותי עם כל ארבע הרגליים. בבוקר הוא הביט בי במבט חצוף ומלא בוז. התעצבנתי, אבל לא יכולתי לעשות כלום. מה לעשות, חיית המחמד האהובה שלה. המאמי והאור שלה. אשתי צחקה, ורק לי זה לא היה מצחיק.
לאותו “מאמי” מטגנים במיוחד דג, אחר כך מוציאים לו עצמות, והעור הפריך והטעים נאסף לערימה קטנה ומסודרת ליד הנתחי הדג החמים, הריחניים והעסיסיים בצלחתו.
החתול הביט בי בעקמומיות שנראית כאילו אומרת:
“אתה הכישלון פה, בעל הבית והאהוב האמיתי זה אני.”
לי היו מגיעים אותם חלקי דג שהחתול דחה. בקיצור, הוא עשה לי את המוות בכל דרך. וגם אני נקמתי בו: דחפתי אותו בשקט מהצלחת או העפתי אותו מהספה. מלחמה קרה, ממש.
לפעמים חיכו לי במגפיים או בנעליים הפתעות מסריחות. ואשתי הייתה צוחקת ואומרת:
“אל תפגע בו ככה,” ומלטפת את האור שלה. החתול האפור הביט בי מלמעלה בזלזול. נאנחתי. מה אפשר לעשות? יש לי רק אישה אחת, ועל זה אין מה לדבר. אז הייתי צריך לספוג. אבל בבוקר ההוא…
בבוקר ההוא, בזמן שהתארגנתי לעבודה, שמעתי מהכניסה צעקה קורעת לב של אשתי. כשקפצתי לשם, ראיתי מחזה כזה: שש קילו של פרווה סומרת, ציפורניים ומצב רוח נוראי הסתערו על אשתי כמו שור על סדין אדום.
כשראה אותי, המפלץ קפץ לי על החזה ודחף אותי כל כך חזק שעפתי אחורה למסדרון. קמתי מיד, תפסתי כיסא, השתמשתי בו כמגן, תפסתי את ידה של אשתי ומשכתי אותה לחדר השינה. החתול קפץ, נפגע ברגל הכיסא וזעק מכאב, כל כך חזק.
אבל זה לא עצר אותו. הוא המשיך להתקיף אותנו עד שסגרתי את הדלת מאחורינו. עמדנו והקשבנו לנשיפות שלו מעבר לדלת. אחר כך התחלנו לחטא את כל השריטות עם אלכוהול ויוד מהתיק עזרה ראשונה. בעמדנו שם, אשתי התקשרה לעבודה והסבירה שהחתול השתגע ושרט אותנו, ושצריך עכשיו לנסוע למיון במקום לעבודה. בדיוק כמוה, התקשרתי גם אני לבוס שלי וחזרתי מילה במילה על אותו סיפור. ואז…
פתאום האדמה רעדה, והבית התנדנד בגל. במטבח נשברו והתנפצו חלונות, וגם בחדר האמבטיה נשמע קול זכוכית נסדקת. הטלפון נשמט לי מהיד. השתררה דממה נוראית. שכחנו מהחתול, פרצנו החוצה ורצנו למטבח, השקפנו מהחלון.
מול הבניין נפערה בור ענק. מכל עבר התפזרו שברי רכב. זה היה טנדר קטן של השכן, שנע על גז והיה עמוס בכמה בלוני גז. כנראה הוא שהתפוצץ. בחניה שכבו רכבים הפוכים ומעוכים, גלגליהם נעים באוויר כמו צבים על גבן. מרחוק נשמעו צופרי מד”א ומשטרה.
המומים לגמרי, אשתי ואני הסתובבנו בו-זמנית אל החתול.
הוא ישב בפינה, מצמיד לחזה את רגלו הקדמית השבורה ובכה חרישית.
אשתי זעקה, חטפה אותו מהריצפה וחיבקה אותו אליה. שלפתי מהכיס את המפתחות ורצנו החוצה, יורדים שבע קומות במדרגות בדילוגים.
שיסלחו לי אלה שנפגעו בפיצוץ, אבל היה לנו פצוע משלנו.
למזלנו, הרכב שלנו עמד מאחורי הבניין. קפצנו פנימה וטסנו לווטרינר הקבוע שלנו. בדרך הלב שלי התכווץ, כאילו להקת חתולים מגרדת שם, במיוחד עם המוזיקה של מיקי גבריאלוב שהתנגנה מהרדיו בדיוק אז.
כעבור שעה, אחרי יציאתנו מהמרפאה, אשתי נשאה את האוצר שלה על הידיים, והוא – החתול – הראה בגאווה לכולם את הרגל החבושה. כששמעו מה קרה, קמו כל הממתינים עם בעלי החיים וליטפו את החתול.
כשחזרנו הביתה, אשתי ניגשה מיד למטבח והכינה לו את הדג שהוא הכי אוהב. היא ניפתה בזהירות את העצמות, הניחה את העור הפריך בערימה מסודרת, ואת לי השאירה את השאריות.
החתול, צולע על שלוש רגליים, ניגש באטיות לצלחת שלו, מביט בי בעווית כאילו רצה להראות זלזול, אבל יצאה לו הבעת כאב.
הייתי עסוק מאוד, מיהרתי. וכשסיימתי, התקרבתי לצלחתו והנחתי בתוכה גם את החלק שלי, כבר מנוקה מעצמות.
החתול הביט בי במבט מלא תדהמה. הוא הצמיד את רגלו השבורה לחזה, השמיע “מיאו” שקט ושואל.
הרמתי אותו אליי, התקרבתי אל פניו ואמרתי:
“אולי אני לוזר, אבל כל עוד יש לי כזו אישה וכזה חתול, אני הלוזר הכי מאושר בעולם.”
ונשקתי לו על ראשו.
החתול פרץ בגרגור שקט ודחף את ראשו הגדול ללחי שלי. הנחתי אותו בעדינות על הרצפה, הוא עצם עיניים מרוב כאב והתחיל לאכול את הדג שלו.
אני ואשתי חיבקנו זה את זו, מביטים בו ומחייכים.
מאז, החתול ישן רק איתי. הוא בודק לי את הפנים בלילות. ואני מתפלל לאלוהים לדבר אחד
שייתן לי כמה שיותר שנים לראות אותו ואת אשתי איתי.
לא צריך יותר כלום.
מבטיח.
כי זה, באמת, האושר האמיתי.