החתול ישן עם אשתי. הוא נדחק אליה בגב ודחף אותי מכל הכיוונים עם כל ארבע הרגליים. בבוקר הוא מביט בי במבט חצוף ומזלזל. אני מתעצבן, אבל אין לי מה לעשות. זה הבייבי שלה, הכוכב שלה. אשתי מצחקקת, אבל לי זה בכלל לא מצחיק.
בשביל הבייבי הזה מטגנים דג טרי, ואחר כך מוציאים לו את העצמות, והעור הפריך והטעים נערם בערימה קטנה ויפה ליד החתיכות העסיסיות והחמות בצלחת האישית שלו. החתול שולח אליי מבט עקום, שאולי מתכוון להגיד: “אתה לא שווה כלום. אני פה המלך והבן-בית האמיתי”. נופלים לי הפירורים החלקים מהדג שלא מתאים לו ואני הרי מקבל רק מה שנשאר לו. בקיצור, הוא לועג לי כמו שהוא רק יכול ואני, מצד שני, נוקם פה ושם: מזיז אותו בעדינות מהצלחת, או מגלגל אותו מהספה. זו מלחמה קרה.
לפעמים, אני מוצא “הפתעות” בלתי-נעימות בנעליים או בנעלי הבית שלי. ואשתי רק צוחקת ואומרת: “נו מה? מי שאוכל שוקולד מתלכלך.” ומלטפת את הבייבי שלה. החתול האפור הזה מביט בי בהתנשאות מלמעלה. אני נאנח. מה לעשות? אשתי, יש לי רק אחת, ואין על מה לדבר. אין ברירה אלא להשלים עם המצב. אבל הבוקר הזה…
הבוקר הזה, כשאני מתארגן לעבודה, אני שומע מהכניסה לצעקה נואשת של אשתי. אני רץ לשם, ומגלה מחזה מטורף: שישה קילו פרווה סומרת, טפרים ועצבים מטורפים, קופצים על אשתי כמו שור על סדין אדום. רואה אותי החיה מזנקת לי על החזה, ודוחפת אותי כל כך חזק, שאני עף מהכניסה ונופל אל הרצפה. מתרומם על רגליים, לוקח כיסא, מרים אותו כמו מגן, תופס לאשתי את היד וגורר אותה לחדר השינה. החתול קופץ, נתקע ברגל הכיסא ומיילל חזק, יללה שלא אשכח הרבה זמן.
אבל כל זה לא עוצר אותו. הוא ממשיך לתקוף עד שאנחנו תוקעים את הדלת מאחורינו. קול נשיפות ושפשופים מעבר לדלת. אחר כך אנחנו מחטאים ומורחים אלכוהול ויוד מהארון תרופות על כל השריטות שיש לנו. אשתי מתקשרת לעבודה ומסבירה שאי אפשר לבוא, כי החתול שלנו השתגע ותקף אותנו וצריך עכשיו לנסוע למרפאה במקום למשרד. אחריה אני מתקשר ואומר לבוס שלי, מילה במילה, את אותו סיפור. ואז…
פתאום, הבית רועד. דופק קל ועצוב מזעזע את הדירה. בחדר המטבח נשמעות זכוכיות מתנפצות, ובאמבטיה נשבר החלון החיצוני. המכשיר נופל לי מידיים. דממה מוחלטת. בלי לחשוב, אנחנו קופצים מהחדר ובורחים למטבח, להציץ מהחלון.
מול הכניסה נפער בור ענקי. מסביב פזורים שברים של מכוניות. היה שם טרנזיט קטן של השכן, שהותקן לו מיכל גז חדש, ומסתבר שהוא זה שהתפוצץ. ברחבה לידי חונות מכוניות הפוכות, מגלגלות גלגלים באוויר כמו צבים על הגב. את הסירנות של המשטרה ולמגן דוד אדום שומעים מרחוק.
המומים ומבולבלים, אני ואשתי מסתכלים אחד על השנייה ומיד מחפשים את החתול. הוא ישב לו בפינה, מחזיק את כף רגלו הימנית הקדמית השבורה קרוב לחזה ובוכה חרש.
אשתי צווחה, רצה אליו, הרימה אותו וחיבקה חזק אליה. אני שלפתי את מפתחות האוטו, ובלי לחשוב דילגנו במדרגות שבע קומות למטה אין מצב להמתנה למעלית, מדלגים כל שלוש מדרגות בריצה.
שיסלחו לנו כל מי שנפגע מהפיצוץ, אבל לנו יש פצוע משלנו.
למזלנו, המכונית חנתה מאחורי הבניין. זינקנו פנימה וטסנו לבית הווטרינר שמוכר לנו. הדרך? תחושת אשמה כבדה. אפילו הפס-קול מהרדיו מיקי גבריאלוב שר “שיר אהבה בדואי” רק מקלף את הלב יותר.
כעבור שעה, יצאנו. אשתי מחזיקה את האוצר שלנו, והחתול גאה, מציג לכל מי שממתינים עם חיותיהם את הרגל החבושה. כשכולם שומעים את מה שקרה, כולם נעמדים, מלטפים אותו ומנחמים.
כשחזרנו, אשתי מיד התחילה להכין לחתול את הדג שהוא כל כך אוהב בול כמוהו אוהב הוציאה לו את העצמות, הניחה לו בצד את העור הפריך בערמה יפה על צלחתו. לי רק השאריות.
החתול, כעת צולע על שלוש רגליים, צעד פנימה, הביט עליי בעיניים בורקות. הוא רצה לעשות לי פרצוף מזלזל אבל יצאה לו רק עווית כאובה.
הייתי עסוק, מיהרתי, אבל כשסיימתי, לקחתי את הצלחת שלי, ניקיתי מהעצמות, ושפכתי לו הכל לצלחתו. החתול הסתכל בי בתדהמה דוממת, הידק את הכפה הכואבת אל החזה, ויילל חרישית, שואל.
הרמתי אותו על הידיים, קרבתי את פניי ואמרתי: “אולי אני לוזר, אולי באמת, אבל אם יש לי אישה כזו וחתול כזה אני הלוזר המאושר בעולם”. ונישקתי אותו על האף.
החתול חייך, דחף בראשו הגדול את לחיי, ואני הורדתי אותו לרצפה. הוא, כאוב אך שמח, התחיל לאכול את הדג שלו, ואנחנו עומדים, מחובקים, ומתבוננים בו בחיוך.
מאז החתול ישן רק איתי. הוא מביט לי לתוך העיניים ואני מתפלל רק לדבר אחד: שהשם ייתן לי לראות אותם, את שניהם, לצידי עוד שנים רבות. יותר מזה אני לא צריך. באמת לא.
זאת האמת: זה האושר הכי אמיתי שיש.
