החתול נתקל במקרה בטלפון
החתול הסתובב לו בסמטאות תל אביב בשעת ערביים, כשלפתע הבחין במכשיר קטן מוזר שמונח על ספסל בגן. הריח היה כל-כך אנושי וחמים, עד שלא יכל לעמוד בפיתוי וישר התכרבל סביבו, עטף את הסמארטפון בכפותיו ונשכב עליו. בלחיצה עדינה של כריות כפותיו, המסך נדלק והחל לזהור.
עדי בקושי הספיקה ליהנות מהסמארטפון החדש שהיא קנתה. מהדקה הראשונה הוא עשה לה בושות כל לחיצה חיממה אותו בטירוף. ואם זה לא מספיק, היא הספיקה גם לאבד אותו תוך פחות מיום.
באסה דווקא טלפון נהדר מסך גדול, סוללה עוצמתית, שבסוף דווקא היא עשתה לה את הצרות. ועכשיו אין איך להחזיר אותו לחנות כי אין בכלל מכשיר.
עדי לא חסכה ביקורת עצמית “איזו פדיחה!” מלמלה לעצמה, הרימה את הפלאפון הישן עם הכפתורים, והתקשרה למספר של עצמה. הדקות נקפו, והצלצולים עברו ללא מענה.
היא טפטפה לעצמה כמה טיפות מור וולריאנה לכוס תה כדי להירגע, נשכבה על הספה וניסתה לשחזר את המסלול שלה מהיום. אולי אם תצעד באותו שביל, תמצא שוב את הטלפון. ואז משהו רטט מתחת לידה שיחה נכנסת. על הצג הופיע מספר כל כך מוכר שלה.
הלו? כן?
מן העבר השני נשמעו רק רשרושים, נשימות קצרות ופתאום, בקול רך:
מיאו
עדי נבהלה וניתקה במהירות. “משהו מתעלל בי,” חשבה. הכי חבל היא לא הספיקה אפילו להפעיל קוד נעילה, ועכשיו מישהו משחק לה בטלפון. על סף עצבים, קיבלה שיחה נוספת שוב רשרוש, שוב נשימות, ושוב, בדיוק כשענתה:
מיאו.
די, תפסיקו כבר! צעקה.
אבל השיחות לא הפסיקו. עדי קמה, שמה עליה ג’קט, ויצאה החוצה. הרעשים נשמעים בבירור מהרחוב יוצא שמי שלקח את הטלפון עדיין באזור. אולי אפילו בדיוק במקום שאיבדה אותו.
היא פסעה ברחובות, מדי פעם מתקשרת למספר שלה. ואז, בלי הרבה תקווה, שמעה את הרינגטון המוכר של “ירושלים של זהב” מתנגן ליד עצי הפיקוס. עדי הלכה בעקבות הצליל, מוכנה להעמיד במקום את הבדחן שהחליט להשתעשע לה באבידה.
בינתיים החתול, שהתחמם לו על הדבר הקטן והחם, הביט איך הוא “מתעורר” ומדבר. החתול הרח את המכשיר, וכשזה המשיך לרטון, מיהר להשיב במלוא הנימוס.
הסמארטפון השתתק. החתול נגע בו עוד פעם בעדינות והטלפון שב לדבר. הוא הלך והתחמם, בעוד מזג האוויר נהיה קריר יותר. החתול ליטף אותו שוב בכפו.
ואז פתאום, ניגן הסמארטפון מנגינה. החתול נבהל ונתן מכה עם הכרית אבל הצליל לא הפסיק. במאבק עם המכשיר השר רק אחרי כמה רגעים שם לב שישנה דמות נוספת ליד העץ.
כל הזעם נעלם כשראתה עדי את ה”גנב”: חתול ג’ינג’י, רזה ועצוב, חובט בסמארטפון עם כפו בניסיון להשתיקו. וכשקלט את עדי
רץ אליה, כאילו היה להידבק בה כל החיים. הוא התלטף, ליטף לה את הידיים, פרס כפות והתחיל לרחרח אותה. עדי נדהמה, עומדת בשקט, מסוחררת מההתפרצות המתוקה הזאת.
החתול שפשף את לחיו על לחייה, מתלטף, וכשהרגישה כמה הוא קר הבינה למה ברח לחמום על מכשיר כל כך לוהט.
עם הטלפון בכיס והחתול בזרועות, עדי מתחילה ללכת הביתה, תוך כדי שהיא מנסה להבין מה קורה לה פשוט נפלה מאוהבת ביצור הזה מרגע ראשון. אחרי כל כך הרבה חיבה, לא היה בכוחה להשאיר אותו ברחוב לבד.
החתול, מאושר עד השמיים, מתפתל בין ידיה, מתלטף לה על השפתיים והסנטר, ועדי נעה הצידה אבל מתמלאת אושר מהחום והאהבה. מי היה מאמין, חתול רחוב, וכל כך חמוד.
אבל התשובה פשוטה
החתול השתכר מהריח של טיפות הוולריאנה שנשפכו בזמן שעדי ניסתה להרגיע את עצמה שעה קודם.
