בליל אחד בתחילת החורף, הבית שלנו ברחוב רימון בפתח תקווה הפך פתאום לאולם אירועים משונה, מלא בשולחנות מתנדנדים, כיסאות מתפצפצים, וריחות של מרק עוף שמעולם לא בושל כראוי. מסביב לשולחן הגדול ישבו דמויות עם עיניים מוארכות, זזות מצד לצד כמו עפרונות מחודדים, ואילו הצלחות הסתובבו באוויר כאילו כל אחת מהן נעלבת מהשניה.
זוהר, אשתי, החזיקה ביד רועדת את המזלג, כאילו היה זה סמל לתקווה שארוחת הערב תסתיים בשלום הפעם. “יואל, שים לב,” נשמע לפתע קול נוקשה כמכל מים חלוד. זאת הייתה חמתי, שולמית, ותנועות ידיה סימנו כאילו היא מולך לטכס חירום. “איך אתה מחזיק את המזלג? בידיים כאלה לא אוכלים אצל נשיא המדינה. בן שבע, ולא יודע לאכול? בזמני היו בודקים את הידיים עם קרש שטוחים.”
יואל התרסק בכיסאו, ראשו נכנס לכתפיים ורגליו בלעו את עצמן מתחת לשולחן. הוא נראה כמו דג שנתקע בין שני סלעים. סביבו ריחפה כוס עם מיץ ענבים שנתקעה על הקצה.
“שולמית, אנחנו בבית, לא בארמון המלך שלמה,” ניסתה זוהר ברכות נחרצת, “יואל חזר זה עתה מחוג כדורסל, הוא עייף, תני לו לאכול בלי לחץ.”
“וזו הבעיה! עייף, עייף… אתם מלעיטים אותם כמו שושנים ולא מגדלים בני אדם. אני גידלתי את נעם בלי כל האבות למיניהם, והוא ידע כבר מגיל שש איך לאחז כף!” הטיפה חמתי, עיניה בורקות, כל תו בפניה הפוך למפה של כבישים אין-סופית.
נעם, בעלי, ישב בראש השולחן ונעץ עיניים בבלינצ’ס כאילו אלו היו מנעולים בלתי נפתרים. הוא בחר באסטרטגיית ה”השתק! הייתי אוויר אל תִּרְאוּ אותי”. ככה הוא תמיד היה ברגעים כאלה, נותן לסערות לחלוף ומקווה שהכול יתמסמס מאליו.
“מירה, היום קיבלתי ציון מעולה בציור!” פתאום קפצה בעוז בתנו בת החמש, יעל, מנסה להציל את הערב מהתנגשות חזיתית. “ציירתי את כולנו! אותך גם! רוצה לראות, סבתא?”
שולמית פנתה בגלגול ראש איטי ליעל, עיניה כסירה קטנה בתוך ים קפוא. “אין מדברים בזמן הארוחה, יעל. מה שאוכלים שותקים, זה מוסר אבותינו. וגם להניע רגליים ככה, זה מגעיל. נערה צריכה לשבת ישר, כמו פסל בבית המקדש.”
יעל התכווצה, ידיה מונחות על ברכיים ומבטה נכבה. חשתי איך הכעס המתגלגל שורף בתוכי. אוכל תפל אוכל תפל, קירות כהים קירות כהים, אפילו הגוף שלי ‘לא מושך’, הכול עובר איכשהו. אבל הערות כלפי הילדים, שם התפוצצתי מבפנים.
“די כבר, אמא,” פתאום אמר נעם, מפסיק ללעוס. “ילדים הם ילדים. אולי תני להם קצת שקט.”
“אני בסך הכול רוצה בטובתם!” ענתה חמתי בשאגה חרישית, כאילו עושה מצווה בגיוס דעת. “החיים לא חמאה, אתם מגדלים פראים, בסוף תשלמו מחיר. השכנה שלי, רחל, נכדה בקורס קצינים, כולו דרוך. והנכד שלכם? רק מלמל שלום וברח ברברי!”
“יואל פשוט ביישן, זה הכול,” ניסתה זוהר להסביר, אבל התשובה נקטעה: “ביישנות זו מחסור בחינוך. וזה בא מהאמא.”
הילדים מיהרו לסיים, אמרו ‘תודה’ ונעלמו אל החדר. זוהר עמדה לשטוף צלחות, גבה קולט את מבטי הפיקוח של חמתי. “אל תשתמשי במדיח, הוא לא מנקה טוב. בסוף תאכילי את המשפחה סבון כלים!”
“אני אסתדר, תודה,” שילהבה זוהר, זרקה בכעס צלחת אל הכיור.
הלילה נמשך; חמתי טרפה את הבית באצבעות בודקות אבק, השמיעה חדשות כמגפון. נעם התבצר בחדר שינה, עסוק כביכול במיילים דחופים.
הסערה האמתית הכתה בשבת, בעולם מבולבל של גשם סגרירי וספות שמרחפות באוויר. הילדים, שעממים, הקימו ספינת כריות באמצע הסלון ושאגו שירי הרפתקאות.
שולמית עמדה בצד, החוטים בידה הופכים לכבלים חזקים. “די! זה נשמע כמו פרה ברחוב הראשי! אי אפשר להרכיב פאזל? אולי לקרוא פרק תהילים?”
“אבל אנחנו שודדים! שודדים לא מדברים בלחישה!” צעק יואל, קפץ מן ה”ספינה” היישר לעבר קפה של סבתא, שהפכה לפסל תה על שמיכת הפלאים.
שולמית זינקה ממקומה: “חוצפן! מה אתה עושה?! לא אכפת לך! רץ כמו עז מדבר יהודה!”
“זו הייתה תאונה…” לחש יואל, נסוג לאחור.
“בטח תאונה! יש לך מוח של בלון! מי חינך אותך, האמא חסרת האחריות שלך?”
כשזוהר קלטה מה קורה, פרצה החוצה: “עזבי אותו! תוציאי מיד את הידיים שלך מהבן שלי!”
יואל פרץ בבכי, יעל דבקה אל כרית ובכתה. “אל תצעקי עליי!” צווחה שולמית, “הילדים מסתובבים פרועים, לחיות משוחררות יש יותר תרבות. זה בגלל שאת תמיד נותנת להם הכול!”
קרן של דממה התפשטה אחרי המילה “חיות”. זוהר חיבקה את הילדים, בידיים רעדות. “מה אמרת?” שאלה בקול רך.
“מה ששמעת! אף כבוד, אין התייחסות למבוגרים. בבית נורמלי הוא כבר היה עומד בפינה, מבקש סליחה.”
נעם נכנס פתאום: “מה קורה פה?”
“תשאל את אשתך!” הצביעה שולמית, “הבן שלך שטף עליי תה, והיא עוד מגינה עליו!”
נעם הביט בזוהר במבוכה: “זוהר, באמת, את צריכה לשים יותר עין…”
זוהר עצמה עיניים. “נעם, קח את הילדים לחדר. תדליק להם סרט.”
“למה?” גימגם.
“תעשה מה שאמרתי.”
כשעזבו, נשארנו שתינו. “שולמית, התחילי לארוז.”
“מטורפת, זה הבית של הבן שלי!”
“זה הבית של כולנו. ואף אחד לא יקרא לילדים שלי חיות, לא יטלטל אותם, לא יצעק. עד כה שתקתי, זה נגמר. את עברת את הגבול.”
“איך את מדברת אליי? אני האמא של נעם!”
“זה לא מצדיק גסות. את מבזה את הבן שלי בן השבע. לא תדרכי כאן כל עוד אינך מכבדת.”
היא צעקה לנעם, בתקווה, “נעם, בוא מיד! תגיד לה משהו! זה גם הבית שלך!”
נעם יצא. ראיתי בעיניו פנימה או החוצה, העבר או העתיד. “נעם, אמך הרגע קראה לילדים שלנו ‘חיות’. אם היא לא תעזוב עכשיו, אני עוזבת מייד, עם הילדים. לא חוזרת.”
נדמה שהרוח נושבת רק לפי שעון הקיר, הגשם גועש בחלון, הרחוב מתכווץ. שולמית חיכתה, בטוחה שסופה תנצח.
נעם בלע רוק: “אמא, עדיף שתלכי.”
המסכה נפלה מפניה. “מה אמרת?”
“לא טוב ככה עם הילדים, אמא. אני מזמין לך מונית.”
“אפס! עזבת את אמא שלך בשביל אשתך!”
“אמא, מספיק, תארזי בבקשה.”
לקח חצי שעה צורמת. היא טרקה דלתות, קיללה, איימה, הודיעה שלא תדרוך כאן, לא יורישו לה דבר, וכל השושלת התפוצצה. זוהר עמדה בפתח הגומחה, שותקת, שומרת. כשהמונית הגיעה, עוד התנפלה: “עוד תבכו ותבואו אלי, כשיזרקו אתכם לבית אבות, הילדים הלא-מחונכים שלכם!”
הדלת נאטמה. שמעתי את הנשימה הכבדה של זוהר, ראיתי איך הברכיים שלה מתרופפות. נעם הביט החוצה באור צהוב הדל של הרחוב.
“את בסדר?” שאל ברעד.
“אני עוד שנייה נשברת. ואתה?”
“על הפנים. זו בכל זאת אמא שלי.”
“אני יודעת, נעם. מצטערת, אבל לא אוכל לתת לה להרוס את נפש הילדים שלנו. זוכר איך היא הייתה איתך?”
“כל חיי ניסיתי לזכות באהבתה,” ענה. “אבל היא לא ידעה לאהוב. רק לשלוט.”
היא חיבקה אותו, לוחשת: “תודה שעמדת איתי. זה היה חשוב לי.”
בערב ישבנו במטבח, הבית שקט. “מה עכשיו?” שאל נעם. “היא תסובב את כל המשפחה עלינו.”
“שתדבר,” ענתה זוהר. “הקרובים שמבינים אותה יבינו. השאר לא אכפת לי. העיקר שיהיה פה שקט.”
“אבל אולי תרצה לבוא? בעוד חודש? תנסה לשבור את הקרח?”
“נעם, עד שלא תלמד לכבד אותנו ולבקש סליחה מיואל, היא לא תעבור פה את הסף. לא משנה כמה זמן ייקח.”
“סבתא וסליחה זה שילוב לא קיים,” ענה והוא מגחך.
עבר שבוע. הטלפון של נעם לא הפסיק לרטוט. דודה מלכה גערה בו: “מה, גירשת את אמא? בגשם!” שולמית הפכה לגיבורת טרגדיה: גיסתה העיפה אותה על לא עוול בכפה. “ילדים, לכלוך, תה הכול נעלם מהסיפור.”
נעם ניסה להסביר, אחר כך פשוט דומם הכל. הבית התמלא פתאום בשלווה. אף אחד כבר לא שפד אבק, לא השמיץ תבשילים. הילדים הפסיקו להיבהל מכל צעקה. התחושה היתה חדשה.
אחרי חודש, יום הולדת ליואל. הבית בבלאגן חגיגי. עטיפות צבעוניות, חברים, עוגה נשברת בידים, ריצות, צעקות. פתאום, זוהר ונעם שותקים משהו נבנה ביניהם. יואל מחייך, עיניו בורקות.
“היא היתה אומרת שעוגה אוכלים רק עם כפית, בשקט,” לחש נעם.
“היתה שוברת לכולם את השמחה,” הנהנה זוהר.
“נכון. ויואל מאושר כי הוא יודע שאוהבים אותו כמו שהוא.”
צלצול בדלת הכול נעצר. לא, לא היא. רק שליח, עם קופסה ענקית.
“משלוח בשביל יואל בן נעם,” הוא מחייך.
בתוך האריזה רכבת חשמלית יוקרתית. פתק קטן: “לנכד. תגדל להיות בן אדם, לא כמו הוריך. סבתא שולמית.”
נעם מקפל את הפתק, מטמין בכיס. “זה מסבתא,” הוא אומר לכולם.
“וואו, מגניב!” קופץ יואל. “היא תבוא לבקר?”
“לא, מתוק,” עונה זוהר, לוחצת את ידו של בעלה, “סבתא מאוד עסוקה היא מחנכת את עצמה כרגע.”
יואל כבר שוקע במשחק, והמבוגרים מביטים זה בזה. הם יודעים זו מניפולציה אחרונה, עוקץ קטן מרחוק. כבר לא משפיע.
כשכולם ישנים, זוהר מוצאת את הפתק, פותחת, מחייכת בעצב וזורקת לפח.
“מה את עושה?” שואל נעם.
“זורקת גזרים ישנים,” היא עונה בחיוך. “תגיד, להחליף את המנעול?”
“כבר הזמנתי מנעולן,” הוא משיב. “וגם… חסמתי לה את המספר זמנית. אני חייב זמן להתאושש.”
הם מתחבקים. היא יודעת כמה זה קשה היפרדות מההורים כואבת. אבל עדיף כאב כזה, מאשר ילד שיגדל בפחד.
ושולמית? נעלמה מהחיים, מסתובבת בשולי המשפחה כמו חתול ללא בית. הפכה לצל בוואטסאפ, נובחת על עוולות שקריות, אבל בבית שלנו כבר אין לה מקום.
ויואל? צומח חופשי, קופץ, לפעמים לא ממושמע, אבל עם עיניים טובות ולב פתוח. וכשאני רואה אותו, אני יודעת חינוך זה לא שליטה זו אהבה. ואותנו, ואת ביתנו, הרעש לא ישבור שוב.
לפעמים, כדי שתהיה שמש בסלון, כדאי פשוט לנעול את הדלת בפני הסערות. ואני למדתי, שבפעמים כאלה מנעול כפול הוא רק התחלה.
