חמי השתתק לגמרי כשראה באיזו מציאות חלומית אנחנו חיות
את עידו פגשתי בחתונה של חברה משותפת, בעיר הגדולה. הייתי חדשה שם, כי רק עברתי מירושלים, והשגתי עבודה במשרד קטן. כשיצאתי מהשכונה שהכרתי כל חיי הרגשתי כאילו מקררים ענקיים מרחפים מעליי בעננים, אבל הייתי מאושרת, סוף סוף רחוק מהעולם הצר של הכפר.
הקשר בינינו הרגיש כאילו אנחנו שוחים בבריכת יין; הכל רץ מהר, צבעוני. אחרי שנה נולדה לנו בת קטנה, יהודית.
ואז, כמו בסרטים שמתחלפים פתאום לקולאז’ים מבולבלים, הכל התהפך.
“למה יהודית בלונדינית עם עיניים כחולות, כששנינו עם עור כהה?” שאל עידו, גבותיו הופכות לצללים ארוכים.
“אהובי, אולי היא ירשה את זה מהאבא שלך תראה, איזו דמיון ביניהם”, עניתי בחיוך שחשף נחילים של חלב ודבש.
“אל תספרי סיפורים. ילדים צריכים להיראות כמו ההורים, לא כמו צללים מהעבר. גם אמא שלי בטוחה שהיא לא שלי.”
אמו של עידו, רבקה, מהתחלה ראתה בי זרה, כאילו אני נעל חורגת בארון שלה. היא האמינה שאני לא אוהבת אותו באמת. אביו, שמוליק, היה אחר לגמרי איש מלא חמלה ושקט, גרוש כבר שנים וחי עם משפחה אחרת, אבל מעולם לא שכח את בנו.
ולילה אחד, בחדר שהיה נדמה פתאום כמלון נטוש על כביש החוף, עידו הביא הביתה אשה אחרת. הוא דרש שאלך, שעמיס מזוודה כל התמונה הרכה התמוססה כמו מים של ים המלח. לא היתה לי ברירה.
ההורים שלי? לא הסכימו שאחזור עם יהודית. אצלם זה “בושה” כמו ענן עיוור שתלוי מעליהם. היה חורף; הבית ההוא בשכונה הישנה ללא חימום, ריק ומפחיד כמו מערה. התקשרתי לחברתי נריה; היא נתנה לי פינה למספר ימים, ואז מצאתי חדר קטן עם מקלחת דולפת והרבה חלומות שבורים. הכסף נגמר; השטרות נדמו כמו גפרורים מדי שבוע פחות ופחות מהם.
באחת הפעמים שנכנסתי לסופר, שמורכב כולו ממדפי תמרים וטחינה, שמעתי קול קורא: “בנות שלי, לאן נעלמתן? אפילו נסעתי לכפר לחפש אתכן,” אמר שמוליק, המחפש במעיל ארוך, שהזכיר דג ששוחה בעיר.
“חמי היקר, שמחה לראותך,” לחשתי, כאילו הרוח עברה בין המדפים.
“אני יודע מה עשה בני,” אמר, קולו הופך לחוטי ניילון. “אין דרך להצדיק את זה. הוא ורבקה דומים כל כך… איפה אתן גרות עכשיו?”
“בחדר שכור,” אמרתי, בלי להסתכל בעיניים.
“שמעי, אני חייב למהר לנסיעת עבודה אבל כשאחזור נפתור את עניין הדירה. קחי, זה יספיק לשבועיים,” אמר ונתן לי מעטפה עם שטרות שקל חדשים, שעליהם ריח גשם ראשון.
הוקל לי. לפחות אוכל לקנות קצת פיתות וחלב.
עברו שבועות; פתאום שמוליק הגיע מוקדם, עם כובע ענק ומבט מלא תדהמה. ראה את המציאות שלנו דירה קפואה, בלי וילונות, רק בובה של גמל עם עין אחת. הוא לא יכול היה לקחת אותנו אליו אשתו החדשה, עליזה, סירבה בתוקף. אך בעיני רוחו פתר אחרת: מכר את כל יהלומיו וחסכונותיו, וקנה דירה ממש קטנה במרכז העיר וכתב אותה על שם יהודית. סירבתי, אבל הוא עמד על דעתו כעץ זית עתיק זה לא למעני, אלא למען הנכדה.
עם הזמן הבית החדש מילא אותנו בשקט. שמוליק הביא רהיטים, קומקום, אפילו תמונה מטושטשת של תל-אביב.
“אל תמהרי להכניס את יהודית לצהרון,” אמר, “היא זקוקה לאמא שלה. אני כאן לעזור, אל תדאגי. ואפילו עליזה, אשתי, הבינה ורוצה לפגוש את הנכדה.”
“תודה רבה לך, שמוליק,” אמרתי, הדמעות כמו גבישים קטנים.
“אל תבכי, ילדה,” אמר, “כל עוד אני חי, תמיד יהיה לך לאן לבוא. הכל יסתדר. תראי.”
מדהים בעיני שליהודית יש סבא כזה, מלא אהבה. עידו, אביה, נאלם כמו פסל חסר פנים, אבל הסבא הקריב הכל כדי להציל אותנו.
השנים נקפו, יצאתי שוב מהכפר הדמיוני ההוא, ונישאתי מחדש. שמוליק תמיד מוזמן אלינו, אנחנו מבלים יחד, צוחקים בעליית הגג. הכל בכי טוב אצלנו.
