נו, תקשיבי, אני חייבת לשפוך לך את הסיפור הזה. בעלי גדל בבית חם ואוהב, עם ההורים שלו ממש משפחה ישראלית טיפוסית. אבל כשהאבא שלו הגיע לגיל 57, האמא נפטרה, וזה היה ממש שבר ענק. ברור שהיה לו מאוד קשה להתמודד עם זה, אז החלטנו אני והמשפחה של אח של בעלי למכור את הדירה שלו בתל אביב, לחלק את הכסף בינינו ובין המשפחה של האח, ולהכניס את החותן אלינו עד שהוא יאסוף את עצמו.
וכך באמת עשינו. אני הייתי בטוחה שזה עניין של חצי שנה, גג, והוא כבר יקנה לעצמו מקום חדש ויעבור לדירה משלו, אבל הוא ממש הסתדר אצלנו כאילו נכנס לבית הבראה כזה, את יודעת? הוא לא שם שקל על החשמל, מים, או על סופר. אני מבשלת לו, עושה את הכביסה שלו, מנקה את החדר שלו כל מה שהוא עושה זה רק ללכת לעבודה ולחזור, החיים שלו ממש נוחים סוג של גן עדן.
והכל ככה נמשך איזה 11 שנים! ואז פתאום הוא התחיל לתת לנו הוראות כל הזמן איך צריך לטפל בבית, מה לעשות, ומה נכון. לאט לאט זה נהיה ממש קשה, אז החלטנו לקנות לו בית קטן בקרבת ראשון לציון, שלא יהיה רחוק מאיתנו. הוא גבר גבוה ובריא, יכול לנהל את העניינים לבד.
קנינו לו בית, הכנו הכל שיהיה לו נעים, והפתעות לא איחרו לבוא הוא התחיל להמציא סיפורים שפתאום הלב שלו כואב, פתאום כל מיני בעיות רפואיות, וכל תירוץ כדי להישאר אצלנו ולא לעבור לבית שלו. אני פשוט לא יכולה עם ההתחשבות הזאת עייפה מהכל.
