הייתי זוכרת איך לפני כמה שנים, כשאייבי נחשנו בטבעת, קרה לנו האירוע הזה.
אברהם, אני מבקשת ממך לשמור על המטבח שלנו, אל תתן לאמא שלך לשנות אותו. אני מזכירה לך כמה יקר היה השיפוץ, כמה זמן והשקעה היינו צריכים כדי להגיע למראה של גרפיט מט, משטח אבן טבעית וקווים נקיים הרגשתי שכל שריט על הקיר הוא פצע אישי. אמרה אביטל, עומדת במרפסת, משקפת את רצועת התיק שלה.
הוא, מתרכך עם קפה של בוקר, נענע את ראשו בחיוך.
אביטל, למה את מודאגת כל כך? אמא רק באה לשבוע, בזמן שמתקנים את הצינורות. היא תבשל לנו חמין, ויהיה לנו פחות צריכות לעמוד על האש בערב.
חמין זה טוב, אבל אל תתן לה להשתפר את המקום. את זוכרת איך היא במגרש הקודם תלה ניירות קיר עם דולפינים במדרכה? אני נשארתי שבוע מנקה את הדבק.
חיי, תזכרי שהמטרה היא נוחות, לא חידוד של העבר.
אביטל נאנחה, נשקה את אברהם ועזבה לבית העבודה. ליבה היה קפוץ המטבח, שהפך לאוהל שלו, היה מקדש שלה. שלושה חודשים עם המעצב בחרו בצבע גרפיט עמוק, משטח אבן, קווים חסרי קישוט, מגירות מוסתרות כל פרט נבחר בקפדנות.
רבקה לוי, אם אברהם, הגיעה בערב שלמחרת, חמה, מלאה בתשוקה למראה אסתטי, והסתכלה על הדירה באמירה: הבית של הצעירים נקי למדי, אבל חסר פן של חום. אביטל קיבלה זאת בחשש, אך ראתה זאת רק בהשפעת הנסיעה הארוכה.
היום בעבודה נמשך ללא סוף; אביטל נזדהה לרצון להתקשר לאברהם, אך מנעה את עצמה: הוא מבוגר, הוא הבטיח לשמור. בנוסף, היא הייתה צריכה להגיש דוח חשוב ולא יכלה להיסחב למחשבות פרטיות.
בסיום הצהריים, לבסוף, היא חייגה:
מה שלומך? איך האמא?
הכול בסדר, נשמע קולו של אברהם חביב אך מתוח האמא אה מתעסקת בעדינות במטבח. היא אפתה עוגת גבינה. הריח מגיע לכל קומה!
עוגת גבינה? נשענה אביטל היא פתחה תנור? היא התעסקה עם הלוח המגע? יש שם נעילה.
התעסקה, התעסקה, היא חכמה. פול, יש לי פגישת זום, נדבר הערב, חיבוק!
הקשר נסגר מהר מדי. אביטל הסתכלה על הטלפון במחשבה: מתעסקת בעדינות אצל רבקה זה יכול להיות כל דבר, משטיפת כלים עד שינוי רהיטים.
היום נמשך במתח. היא חלמה על כתמים שומניים על המשטח, שבירות באבן, לוחות פלסטיק מותכת. אך מה שמצפה לה בבית היה מעבר לכל תרחיש של איום.
רק לאחר שהיא יצאה מהמעלית, חשה בריח של בצל מטוגן, קמח ושמן, יחד עם ריח של חומר ניקוי. היא פתחה את הדלת במפתח.
הגעתי הביתה! קראה, מסירה נעליים.
הדממה נותרה. רק קול צחוק רבקה משמיע ממטבח וקול כלי אוכל מתנגנים. היא הלכה במסדרון, דלת המטבח הייתה פתוחה. היא נעמדה על סף והשליכה את התיק.
המטבח שלה מקדש גרפיט מינימליסטי נעלם.
הצבע הראשון שמשך את עיניה היה צבע. הרבה צבע זוהר, רועש, בלתי נסבל. משטח האבן הנקי נצפה במפיץ שולחן כתומה עם חמניות ענקיות. קצוות המפיץ תלויים בגלים לא שווים, מכסים את המגירות העליונות.
אוי, פול! קראה רבקה, לבושה בסינר צבעוני עם פרחים, מצידה של האפייה מה זה? היא אחזה בידיה קופסת פטפסים.
אביטל הייתה חרשת. מבטה קיבל על עצמו את הקיבול של הרקעים האפורים, בהם נראו מדבקות ויניל של פרפרים ורודים, כחולים וירוקים נצבו על כל דלתות המגירות.
רבקה לוי לחשה אביטל, עין שמאלה רועדת מה זה?
הפראפרים? קניתי במעבר כשקיבלתי חלב. זה מוסיף שמחה למקום האפור, כמו קיץ בחוץ. אה, אברהם אהב, נכון?
אברהם נכנס למטבח במבט אשמה. הוא ניסה להסתיר את מבטו, מתבונן בנעליו.
אמא, אמרתי שפולינה אולי לא תאהב לחש הוא.
מה יש לה להעריך! קראה רבקה, מנפנפת ידיים אני רק מוסיפה חום, הבית יקר אבל הלב ריק אם אין חמימות.
אביטל צעדה אל החלון. הוילונות הרומאים בצבע אספלט רטוב נעלמו, במקומם תלווה וילון חוט לבן עם רוכסנים של ברווזים מוזהבים.
והוילונות קולה של אביטל נחלש איפה הוילונות שלי?
בכביסה, השיבה רבקה, מביטה במחבת. הם שכיחים, אפורים. הבאתי משלי, במזוודה, למקרה.
אביטל הרימה את קצה המפיץ, מצאה כתם דביק.
למה השתמשת במפיץ? זה אבן טבעית אי אפשר לכסות…
האבנים קרות, מרגישות קרח על המרפקים! קראה רבקה ופתחתי קמח, ניגשתי למפיך וניקיתי במגבת. קניתי אותו בפיקספרייס, כמה אגורות, אבל המראה שונה לגמרי.
היא הרגישה כדור פורץ בתוכה. היא הביטה במקרר של שני מטר, ברזל חזק, שהפך לגלגלת מגנטית.
מאיפה? ספשה אביטל, מציינת מגנטים של חזירים, חתולים, ערים מהשולחן של זוהר.
שלי! הבאת מהבית, הודתה רבקה בגאווה הם היו רק באבק, אני הצבתי אותם כאן, חיסכון במקום.
אביטל סגרה עיניים ונשמה עמוק. היא צריכה להירגע, לא להגזים, היא זוכרת שמדובר באמא של בעלה, היא רוצה רק טוב.
אברהם, אמרה בקול קר, אפשר לשוחח כמה דקות בחדר השינה?
אברהם נזכר בכתפיו ויצא אחריה. רבקה קראה מאחוריהם:
אל תדברו, האוויר קפא! השתתפו בארוחת ערב, חם!
בחדר השינה, אביטל סגרה את הדלת והשתדפה לשמור על שקט.
הבטחת, אברהם, לשמור.
פול, הייתי עסוק! ניסה להסביר, מבטו מתמרמר היה לי שיחת וידאו, יצאתי לשתות מים, ואז פתאום פרפרים. אמרתי: אמא, פול תזעיף, היא חייכה וכתבה: הפתעה.
הפתעה?! קראה אביטל, קולה נחרק היא הפכה את המטבח לשוק כפרי! שרוולים, חמניות, פרפרים! את יודעת שהדבק הזה יפגע במשטח?
נקח וננקה, פול, למה
מה ניקוי? ראית מה היא עשתה עם המעקה?
לא, מה?
עוד לא ראיתי, אבל מפחדת. תגיד לה להחזיר הכל למקומו.
לא יכול, היא אמא, היא ניסתה. אם אומר לה שהכל גרוע, הלחץ יעלה. היא רגישנית, בוא נשאר שבוע? היא תעבור למלון.
שבוע? הביעו עיניים של אביטל לא יכולה לשבת כאן עם ברווזים זהב ושקיות פלסטיק!
בבקשה, רק בשבילי. קנה לי תעודת ספא, שניים, רק לא לייצר ריב.
הוא ניבט אליה, מבטו מלא תחנון ופחד משא של מריבה, והקנאה התחוללה.
טוב, לא ארחיד היום, אבל אסיר את המפיץ, ואחזיר וילון הלילה. אגיד שיש לי אלרגיה לחומר סינטטי.
חזרו למטבח. רבקה כבר סידרה את השולחן. על המפיץ היו קערות של חמין מתפוצצות, במרכז ערמת לביבות.
בואו, עובדים! קראה, מציעה שמנת.
אביטל ישבה, לא חשה רעב, אך הריח היה מפתה. לקחה כפית, מנסה לא להסתכל על מדבקת תולעת מחייכת מול האף.
תודה על הארוחה, רבקה, התחילה בנימוס אבל לגבי העיצוב יש לי טעם מסוים, אני אוהבת ריק.
הטעם? זה דיכאון, ילדתי, הכריזה, נגיסה בביסקוטה האישה הצעירה צריכה יופי, פרחים, רוכסנים זה אנרגיה נשית.
אברהם ניסה לבלוע מרק, אמר:
הייתה לי אהבה למראה, חמוד.
אהבה, חידלה רבקה. זה כשהנשמה שרה.
הכף של אביטל נפל, פגעה בצלחת, טיפות חמין פזזו על החמניות.
במקלחת? שאלה בקול מרוסק.
כן, כל שמפו במכלים זהים, קשה לדעת מי מה. סימן בעיפרון, רפד רך ורוד לרגליים, והחלפתי וילון למתנפח עם דולפינים.
אביטל קמה לאט, אמרה:
תודה, היה טעים, אלך לשכב. ראשי כואב.
היא יצאה, שמעה את רבקה לוחשת:
ראית? אמרתי שהאישה מותשת, שום דבר לא מרגש אותה, היא צריכה ויטמינים.
במקלחת המצב היה גרוע ממה שהיה במטבח. החזית הלבנה של המקלחת הפכה לגן משחקים. על הריצפה שטיח ורוד רעלני, על מיכלי סבון יפניים שכתבו במרקר שחור: ״לראש״, ״לגוף״, ״לחיטוי״. והחלקה שקופה נצפתה וילון פוליאסטר עם דולפיניכחול, מחובר לתושבת חורגת משיש יקר.
אביטל ישבה בקצה האמבטיה, מכסה פניה, רצתה לבכות, לא מעצבות אלא מתפרצות, חשה כי היא נפלה קורבן לחטא של חבילה אכפת לי.
הצעד הבא היה צליל רגליו של אברהם:
פול?
רציתי שהיא תעזוב לחשה לא אחרי שבוע, אלא מחר.
לאן תלך? אין לה מים, אין לה חום
במלון, נזמין חבילה עם ארוחת בוקר, אני אשלם. אבל אינני יכולה לחיות במופע הזה, אברהם. היא הרסה לי כל חפצים, ראית את המיכלים? כתבו במרץ!
נרחץ באלכוהול, פול, אל תתפוצץ.
הדבר אינו באלכוהול! היא חרטה עליי, נחשבת לי לאזור משחק, סמן כחתול!
באותו רגע נשמע רעש אדיר במטבח, קולות קריעה וזכוכית שבורה, וצעקת רבקה.
אביטל ואברהם נתקו מבט, רצו למטבח.
מה שראו היה סצנה של תיאטרון. רבקה עמדה במרכז, יד על הלב. ברצפה, במים ושברי זכוכית, נפלה מדף עץ אלון כבד שהייתה תלויה מעל השולחן, יחד עם עציצים שהיא כנראה ניסתה לשים.
רק רציתי למים מימה רבקה חשבתי שהיא חזקה
אביטל הביטה בקיר. החיבורים נקרעו, והאבן נחשפה, גלויות חורים גדולים בחומר.
המדף נועד לשתי תמונות, לא לשלושה עציצים עם אדמה וג’ינה, אמרה בעודה מודדת.
מי ידע? קראה רבקה בדמעות הכל שברירי!
אביטל צעדה על השברים, נגעה בקצה החור.
זה קיר מגן, שווה שישה מאות ושישים אלף שקל למ”ר, לא ניתן לתקן בקלות. נצטרך לשפץ את כל הקיר.
רבקה נחרטה, מביטה באביטל בעיניים רטובות.
אתה רוצה לשפץ הכל?
לא, אין לנו צורך בתמונה או בשטיח. אברהם, קח את חפציה של אמא.
אברהם נבהל, שאל:
מה?
אני מזמינה מונית, מזמינה מזון במלון מרכז, היא תישאר שם עד שהשיפוץ יסתיים, אבל כאן היא לא תשהה אפילו דקה.
אתה גורש את אמא מהבית? קראה רבקה, תופסת את הלב. האם זה על חור בקיר?
אברהם, פקוח, הביט באביטל, ראה את הבעת הפנים שלה רק פעם בחמישה שנים, הבין שאין בו טעם לשנות.
אמא, אביטל צודקת, עברתם קו.
רוצה נוחות! קראה רבקה אף אחד מכם אינו מודה!
אביטל חייכה במרירות.
תתארגנו, אספו את החפצים.
רבקה בכתה, זרקה חפצים למזוודה, לקחה את הוילון, את המפיץ עם החמניות והציגה את המגנטים למקרר.
אביטל נעמדה בדלת, צופה באברהם שסוחב את המזוודה. היא הרגישה עצב על הקיר, על עצביה ועל אברהם שהשתקע בין השניים. אבל היא ידעה שאם תשתן עכשיו, יקר יותר בעתיד.
הדלת נסגרה, נשארה השקט המתכתית של הבית הישן.
אביטל הלכה למטבח, בחנה את שדה הקרב: קרקעות על הרצפה, חורים בקיר, שאריות דבק על גבי המשטחים, ריח לביבות עדיין תולה באוויר.
היא שלפה שקיות אשפה, סולם, ממס להסרת דבק, מרית.
קודם מסרה את המדבקות, וודאה שהציפוי עמיד, הדבק נמס בקלות. אז הסירה את המפיץ המפוך, חזרה למוהבית חזר לשקוע בשלווה, כשקירותיו מתוקנים והקפה של בוקר מזכיר לה תמיד שמלאה רק אהבה אמיתית.
