בעלי גדל והתחנך במשפחה מרובת ילדים כזו שאפילו הסבתא כבר לא זוכרת בדיוק כמה נכדים יש לה. אמא שלו ילדה ילדים בזה אחר זה עד שהגיעה לבית החולים ויצאה משם עם בת. לא בדיוק שיטה מסורתית, אבל מי אני שאעביר ביקורת?
כשהתחתנתי חשבתי שזכיתי בלוטו. דוד נראה אחראי, אמיץ, גבר שחושב על משפחה אבל מסתבר שהוא לא יודע איך להיפרד מאמא שלו ואחותו הקטנה. חמותי תמיד שמה את הבת בעדיפות על הבנים, אם הייתם שואלים אותה העולם מסתובב סביב רותם (וכינויים חמודים אחרים).
רותם הייתה בת עשר כשהכרתי אותה, ואז זה דווקא היה חמוד. אחרי חמש שנים, פחות. היא לא רצתה ללמוד, הסתובבה עם חבורות של בנים שלא שומרים שבת, וכל תיקון קטן זה תמיד בעלי צריך לדאוג. אחותו הייתה מתקשרת לו באמצע הלילה בשביל עזרה (ואני עוד הייתי צריכה להעמיד פנים שזה תקין).
קיוויתי, כמו כל אידיוטית טובה, שרותם תתבגר, תתחתן ותסתדר. אבל לא. כשהחליטה להתחתן, חמותי שלחה את הבנים שלה לשלם על החתונה כי לה אין אפילו שקל אחד. החתן עני, מכניס קצת מזומן, אז הצעירים נשארו לגור אצל המשפחה של הכלה, כי בעצמאות אין תקציב.
ילד, עוד ילד עד שחמותי הבינה שזה בדיוק הגבול שלה. מצאה פתרון מושלם מבחינתה היא תעבור לגור איתנו, ותיתן לרותם את הדירה שלה. עכשיו, האם זה הגיוני שאני קניתי את הדירה, מכספי שקלים שלי, ובעלי לא שם אפילו שקל, והוא בעצמו מרוצה מהעניין? אומר “אמא שלי תעזור לך”.
יש לנו דירת שני חדרים, ממש ארמון ברחוב בן יהודה. אבל אני לא מוכנה לוותר על השקט והפרטיות שלי בשביל אף אחד. מבחינת חמותי זה חובה מוסרית לארח אותה כי בעלי הבכור, והוא אחראי על רווחת ההורים שלו ככה זה בשושלת שלהם.
אני אוהבת את בעלי, גירושים לא אופציה מבחינתי. אבל איך אני גורמת לו להבין? איך מסבירים שגרים עם אמא שלו זה גיהינום לעד וגם נראית עליזה כשמגישים תה? אולי למישהו יש טיפ לאשה ישראלית אופטימית שממשיכה להאמין שאפשר לתקן אנשים?
