יומני,
נולדתי לתוך משפחה גדולה ומורכבת, ולמדתי משחר ילדותי את הדינמיקה של בין אחים, ובעיקר הדומיננטיות של אמא שלי. לא היה לה מנוח עד שנולדה בתה הצעירה, זו שעמדה תמיד בראש סדר העדיפויות שלה. שיטה קצת מוזרה, אבל מי אני שאשפוט?
כשנישאתי ליעקב, חשבתי שזכיתי בפיס. הוא היה אחראי, אמיץ, בעל עקרונות חזקים. הוא ידע מהי משפחתיות, אבל לא הצליח להיפרד מאמא שלו ולאחותו הצעירה, עדי. אמא שלו אף פעם לא הראתה חיבה יתרה לבניה, אך טובתה של עדי תמיד עמדה מעל הכל.
עדי הייתה בת עשר כשפגשתי אותה לראשונה. בהתחלה לא הפריע לי, אבל חמש שנים מאוחר יותר זה כבר לא פשוט. היא לא התעניינה בלימודים, התרועעה עם בני נוער מפוקפקים, ואת כל הבעיות שלה השליכה לפתחה של יעקב. הייתה מתקשרת אליו אפילו באמצע הלילה הוא תמיד נרתם לעזור.
האמנתי שיום אחד עדי תגדל, תתחתן, והכול יסתדר. טעיתי. כשהחליטה להינשא, אמא שלה דרשה מהאחים להשתתף בהוצאות החתונה לא היה לה כסף בעצמה. החתן, איש צנוע ועני, הרוויח שכר מינימום, ולכן עדי ובעלה עברו לגור עם אמא שלה.
ילד ראשון, ילד שני… אמא שלה הבינה שלא תוכל לסחוב את המצב הזה לעד. ואז, עלתה על רעיון גאוני: תעבור להתגורר אצלנו, את הדירה שלה תעביר לעדי ומשפחתה. זה הגיוני? אני הרי קניתי את הדירה שלנו בכספי שחסכתי שנים, ויעקב כלל לא השתתף בכסף. ומפתיע גם לו אין שום התנגדות, הוא אומר: “אמא שלי תעזור לנו בבית.”
הדירה שלנו לא גדולה שלושה חדרים. אני לא מוכנה לוותר על הפרטיות שיצרתי לעצמי ולהכניס אדם נוסף הביתה. חברתי משוכנעת שעלינו לקבל את אמא של יעקב כי הוא הבן הבכור, ובתרבות שלנו, הוא אמור לדאוג להורים כעניין של מסורת.
אני אוהב את יעקב, ולא שוקל גירושין. אבל איך אגרום לו להבין שזה בלתי נסבל לגור כך? איך מסבירים לו שחיים עם אמא שלו הם סיוט? אולי מישהו יוכל להציע לי עצה?
הדבר שלמדתי מכל זה אסור להזניח את הצרכים האישיים, גם בתוך משפחה. כי אם לא אשמור על עצמי אף אחד אחר לא יעשה זאת עבורי.
