בעלי גדל במשפחה עתירת ילדים כמו חומוס מועמס בלחם בכל פינה עוד אחד צץ. אם שלו ילדה ילדים עד שהגיעה סוף־סוף לבת המיוחלת. שיטה מעט משונה, אבל אני לא ועדה על מוסר ההולדה.
כשהתחתנתי איתו, חשבתי שזכיתי בלוטו. דוד נראה אחראי, אמיץ, עמוד בענן כזה שאימא תגיד עליו שהוא ‘בחור טוב.’ הוא הכיר את הערך של משפחה, אבל להיפרד מהאימא והאחות? לא בא בחשבון. אם שלו לא הראתה חיבה מיוחדת לבנים שלה, אבל הבת זו תמיד הייתה בראש סדר העדיפויות שלה.
לאה הייתה בת עשר כשנפגשנו לראשונה. בהתחלה זה לא הפריע לי, אבל אחרי חמש שנים, היא התחילה להוציא לי עשן מהאוזניים. לא רצתה ללמוד, הסתובבה עם כל מיני חבר’ה מפוקפקים, ודוד תמיד היה צריך לסדר את הבלגן. אחותו יכלה להתקשר אליו בשלוש בלילה, והוא מיד קם כאילו מישהו חיפש מניין של יהודים והיה חסר אחד.
קיוויתי שלאה תגדל, תתחתן, וננוח כבר. ניחוש! כשהחליטה להתחתן, אם שלה דאגה שכל האחים יזרקו שקל לטקס, כי בעצמה אין לה גרוש. החתן מסכן, בקושי מביא משכורת מינימום, אז זוג הצעירים המשיך לגור אצל האימא.
ילד ראשון, אחריו עוד אחד… אם שלה הבינה שאי אפשר להמשיך כך לנצח, והנה הברקה גאונית תעבור אלינו ותתן ללאה את הדירה. שווה, לא? הבעיה הקטנה: אני זו שקניתי את הדירה, מכסף שלי! ובעלי? אפילו שקל לא השקיע. הכי מוזר גם הוא מרוצה! אומר “אימא שלי תעזור לך.”
יש לנו דירת שני חדרים בתל אביב, אבל נו, אני לא מוכנה לוותר על הפרטיות שלי ולחלוק חלל עם עוד אחת. והאם שלו בטוחה שאנחנו חייבים לארח אותה כי “הבן הבכור צריך לדאוג להורים”. נו באמת.
אני אוהבת את בעלי, גירושים בכלל לא על הפרק. אבל איך גורמים לו להתעורר? איך מסבירים שעם האימא שלו בבית זה גיהינום קטן? אולי מישהו יכול לתת לי טיפ ואם אפשר גם שוקולד מריר, זה יהיה בונוס.
