ומה עם המרפקים? מי שם מרפקים ככה על השולחן? אם הייתם מתנהגים ככה במפגש אצל אנשים נורמליים, כבר מזמן היו זורקים אתכם מהשולחן קולה החריף של גברת חנה קמחי חתך את השקט החמים שאפף את סעודת הערב, כמו מסור חלוד. ראובן, תסתכל איך הבן שלך בן שבע, מחזיק את המזלג כאילו זה טוריה. בזמננו היו נותנים סרגל על היד בשביל דבר כזה.
נעמה אחזה במזלג עד שפרקי אצבעותיה הלבינו. נשמה עמוק, השתדלה לא להסתכל על חמותה, והביטה ביותם. הילד, ששמע את הערת הסבתא, מיד גיבֵּן את גבו, שקע בתוך עצמו והכניס במהירות את ידיו מתחת לשולחן, כמעט מפיל את כוס המיץ רימונים.
חנה, אנחנו בבית, לא בארמון של המלכה מאנגליה ענתה נעמה ברכות אך בחוזקה. יותם חזר עכשיו מחוג כדורגל, הוא עייף. שיאכל איך שנוח לו.
הנה! קראה חנה בניצחון, מניעה בכף הקטנה “הנה הסיבה לצרות! עייף, קטן, שינוח… את מגדלת אותם כמו פרפרים בנייר צלופן, נעמה. בן צריך להיות ממושמע! משמעת זה הבסיס לאופי. אני גידלתי את ראובן לבד, בלי בעל, והוא הלך לפי עמוד שדרה. ומה אצלכם? בלגן אחד גדול.”
ראובן, שישב בראש השולחן, שתק ולעס את הקציצה שלו בעיון. נעמה הכירה את השיטה שלו: “להתחבא מתחת לרדאר, להתמזג ברקע”. הוא שנא אימותים, במיוחד כשאמא שלו מעורבת. גברת חנה הייתה אישה דומיננטית, רועשת ובטוחה שהאמת אצלה. פעם בחודש הייתה מגיעה, ומפגש כזה נעמה ציפתה לו כמו ביקור אצל רופא שיניים בלי הרדמה.
סבתא, היום קיבלתי “מצוין” בציור! ניסתה להקליל חמשת־הבת של נעמה, הדס, שישבה על ה”כיסא הגדול” שלה והשמיעה את רגליה באוויר רוצה לראות? ציירתי שם את כולנו! גם אותך וגם את אבא ואת אמא!
חנה הרימה אליה מבט איטי וקר, כאילו ששקלה כל מילה בזהירות.
לא מדברים בזמן שאוכלים, הדס. מכירה את האימרה? “כשהפה מלא, הלב שקט.” ולא מנענעים רגליים, זה לא מנומס. את בת, לא סוחרת בשוק. שבי ישר!
הדס נדרכה, כמו בלון שנפוצץ בו חור. היא השקיטה את רגליה מיד. נעמה הרגישה זעם חרישי גואה בה. היא הייתה מוכנה לספוג הערות על טעמי הקציצות (“חסרות מלח”), על הווילונות שלה (“קודרים מדי”) ואפילו על הגוף שלה (“רזה מדי הגברים לא אוהבים כאלה”). אבל כשזה הגיע לילדיה, שור התוססה בתוכה.
אמא, סוף סוף מלמל ראובן, מספיק, הילדים בסדר. תני לנו לאכול בשקט.
אני הרי רק לטובתם! חנה הניפה ידיה בתנועה דרמטית מי יגיד להם את האמת אם לא סבתא? אתם רק מלטפים להם את הראש, אבל החיים קשים! יגדלו פראים, תבכו אחר כך. תראי את השכנה שלי, דרורה הנכד שלה בפנימייה צבאית, ילד לתפארת, תמיד עם “שלום”, “תודה”. ומה עם יותם? אתמול זרק איזה מילה נמוכה וברח פרא אדם!
יותם אמר שלום התעקשה נעמה. פשוט הוא מתבייש.
מתבייש! חנה נחרה בבוז לא מתבייש, לא מחונך! זה פספוס של אמא!
הארוחה נגמרה בדממה כבדה. הילדים אכלו במהירות, מלמלו “תודה” ורצו לחדר. נעמה החלה לפנות את הכלים, חשה בגבה את עיניה הצורבות של חנה.
כלים אל תשים במדיח, תשטפי ביד. כל הכימיקלים נשארים, מסכנת את כולם!
אני אחליט איך לשטוף כלים בבית שלי, נעמה זרקה בקול רם את הצלחת לכיור.
הערב המשיך מתוח. חנה הסתובבה בבית, העבירה אצבעות על המדפים בחיפוש אחר אבק, סידרה מחדש בגדים בארון הכניסה (“ככה זה נוח יותר”) והגיבה בקול רם לחדשות בטלוויזיה. ראובן הסתגר בחדר השינה עם מחשב נייד “לעבוד”.
הסערה פרצה למחרת. היה יום שבת. נעמה תכננה לאפות עוגה ולצאת עם הילדים לטייל בשכונת נחלאות, אך הגשם סגר הכל. הילדים השתעממו, והחלו לשחק ב”שודדי ים” בניית ספינה מכריות הספה באמצע הסלון, וצעקות קרב עליזות.
חנה התכווצה בכורסה עם הסריגה שלה, והבעת פניה החמירה מרגע לרגע.
תפסיקו עם הרעש הזה! לבסוף זעפה כואב לי הראש מהצעקות שלכם, אי אפשר לשחק ב”שקט”? לקרוא ספר? לעשות פאזל?
סבתא, אבל אנחנו שודדי ים! קרא יותם בנפנוף חרב פלסטיק שודדים לא לוחשים! על ההשתלטות!
הוא קפץ מה”ספינה” אל הרצפה, אך טעה בחישובו ופגע בטעות בשולחן הקטן שליד חנה, שעליו עמדה כוס תה. הכוס נטתה והתה החם נשפך על הסריגה ועל החלוק שלה.
בתגובה, חנה קמה בזעם.
בושה! צעקה, ניערה את הידיים מה עשית?! לא התביישת? רץ כמו משוגע!
לא התכוונתי… לחש יותם, נסוג לאחור בבהלה.
שום לא התכוונתי! אתה תמיד לא חושב! רק שטויות יש לך בראש! חנה דחפה את כתפו בחוזקה מי חינך אותך ככה? אמא שלך!
נעמה, ששמעה את הצעקות, פרצה מהמטבח. כשראתה את חנה מטלטלת את בנה, הכל הצטמצם לנקודה אחת.
תעזבי אותו! קראה, והוציאה את יותם מידיה של חנה. אל תעזי לגעת בילדים שלי!
יותם נדבק אליה ובכה. הדס ממררת בבכי בין הכריות.
ואת אל תצעקי עליי! צווחה חנה תראי מה הבן שלך עשה! הרס לי סריגה! שפך תה! ככה זה כשמרשים להם הכל! גדלים פראיים, בלי בושה ובלי דרך ארץ! חינוך גרוע!
המילה “פראי” התגלגלה בחלל, צורמת ומלוכלכת. נעמה קפאה. חיבקה את בנה, ליטפה את ראשה של הדס הרועדת.
מה אמרת? שאלה חלושות.
מה ששמעת! חנה לא נרגעה לא מחונכים, לא תרבותיים. אמא כמו שלך הייתה שמה אותך בפינה על הברכיים לבקש סליחה. והילד הזה רק בוכה. כלמוך אפס.
באותו רגע נכנס ראובן, ששמע את הרעש.
מה קורה כאן? אמא, למה את צועקת?
תשאל את אשתך! חנה הצביעה לכיוון נעמה הבן שלך שפך עליי תה וכמעט כויתי! והיא מגנה עליו!
ראובן הביט נבוך מימין לשמאל.
נו נעמה, אולי באמת צריך לשים לב אליהם קצת יותר…
זה היה הרגע ששבר אותה. לו רק היה עומד לצידה, לו רק היה מעמיד את אמא שלו במקומה… אבל שוב בחר לברוח.
נעמה הזדקפה, הקור השתלט בה.
ראובן, קח את הילדים לחדר שלהם. תשים להם סרטים במחשב.
למה? לא הבין.
תעשה מה שאמרתי.
ראובן, כשראה את מבטה, מיהר להיענות והוביל את הילדים, מתייפחים, לחדרם. נעמה נותרה לבד מול חנה.
גברת חנה, פתחה בקור רוח תארזי את הדברים שלך.
חנה נעצה בה מבט מבולבל.
מה?
תארזי את הדברים שלך. את יוצאת מהבית. מיד.
השתגעת?! עיניה נפקחו באתי לבן שלי! זה גם הבית שלו!
זה הבית שלנו. ובבית שלנו אין פוגעים בילדים שלי. לא קוראים להם פראי אדם, לא מטלטלים ולא משפילים. אליי אישית כבר קיבלתי את ההערות, על הבית, על האוכל, על הגוף שלי. אבל על הילדים? כאן את חצית קו אדום. זה נגמר.
איך את מעיזה! קולה נשנק אני אמא לבעלך! אני סבתא! אני כפולה ממך בגיל!
גיל זה לא היתרון להיות גסת רוח, נעמה פסקה קראת לבן שלי בן שבע “פרא” על זה ששפך תה תוך כדי משחק. השפלת אותו. את חושבת שהם לא מחונכים? מצוין. לא תצטרכי להיפגש איתם שוב.
ראובן! קראה חנה ראובן, בוא הנה! אשתך מגרשת אותי!
ראובן יצא מהחדר, מבטו נבוך ואומלל.
אמא, נעמה… תירגעו, טוב? אמא, הגזמת קצת עם יותם…
אני?! קפצה חנה אני מחנכת! ואתם לא עושים כלום! והיא מגרשת אותי! תגיד לה! זה גם הבית שלך!
ראובן הביט בנעמה. היא עמדה שם, חיוורת אך נחושה, והביט בעיניה במבט שלא ראה שם לפני כן: אם עכשיו לא יבחר, יאבד את משפחתו לא את אמו, את אשתו וילדיו.
ראובן, אמרה נעמה במבט חודר אמא שלך זה עתה כינתה את הילדים שלנו פראים, השתמשה בכוח על יותם. אם היא לא תצא עכשיו, אני אקח את הילדים ואעזוב. ולא אחזור. אתה בוחר.
שתיקה נפרשה. השעון על הקיר תקתק, והגשם הלם בחלון. חנה חייכה לעצמה, בטוחה בבנה.
ראובן הביט באמו. נזכר בילדותו, בסרגל שלה, בפינה עם חיטה, בהשפלות אינספור על ציונים, בגדים מלוכלכים, עמידה לא נכונה. זכר את הפחד לשוב הביתה. ואז הביט אל חדר הילדים, דמיין את יותם המפחד.
אמא, אמר בשקט.
מה, בני? דבר, תעמוד על שלך!
אמא, כדאי שתלכי.
החיוך שלה נמחק כרגע.
מה אמרת?
תקחי את הדברים ותלכי. נעמה צודקת. עברת את הגבול. אין פוגעים בילדים ככה. אני אזמין לך מונית לרכבת.
אתה… בוגד! ירקה בחרת אישה על אמא שלך! נכנע! אפס! השקעת בך הכול!
מספיק, ענה בשקט לכי לארוז.
החצי שעה הבאה התנהלה בצעקות ומלמולים, חנה זרקה בגדים לתיק, קיללה את נעמה, איחלה ל”בית החזירים” שלהם שיישאר לבד, איימה שיוריש להם כלום. נעמה לא הגבילה אותה, רק השגיחה.
כשמונית הגיעה, חנה נעצרה בפתח.
עוד תבואו אליי, מיררה כשה”מחונכים” שלכם יכניסו אתכם לבית אבות. תזכרו.
הדלת נסגרה.
נעמה פלטה נשיפה כאילו ירדה ממנה שק מלט. רגליה רעדו, התיישבה על ספסל בכניסה. ראובן הביט מחלון, צפה במונית מתרחקת.
את בסדר? שאל בלי להביט.
כן, קולה רעד ואתה?
נורא. היא נשארה אמא שלי.
אני יודעת, ראובן. סליחה שכל זה קרה. אבל לא איפשרתי לה להרוס לילדים שלנו את הנפש. אתה זוכר איך היא הייתה איתך? תרצה שיותם יפחד לבוא הביתה?
ראובן פנה אליה בעיניים מכאיבות, חדשות.
לא. לא רוצה. כל חיי חיפשתי את אישורה. קיוויתי שתעריך אותי כאבא, כבעל, שתגיד “כל הכבוד”. אבל היא לא מסוגלת לאהוב, רק לשלוט ולבזות.
נעמה חיבקה אותו. הוא הניח את מצחו על ראשה.
תודה שעמדת איתי הפעם, לחשה זה היה קריטי.
בערב, כשהילדים נרגעו ושבו לבנות בלגו, ישבו נעמה וראובן במטבח.
ומה עכשיו? שאל היא תלך ותפיץ סיפורים לכל הדודים, תספר שהוצאנו אותה מהבית בגשם. תתקשר לדודה רות, לדוד אריה… יהיה בלאגן…
שתדבר נעמה משכה כתפיים מי שמכיר אותה יבין את האמת. מי שלא לא אכפת לי. העיקר שהבית שקט עכשיו.
ומה אם תחזור? בעוד חודש, חודשיים? תרצה לחזור.
לא ראובן. אמרתי ברצינות. היא לא תיכנס לפה, עד שתלמד לכבד אותנו ואת הילדים ותתנצל בפני יותם, באמת.
ראובן צחק בעגמומיות.
אמא תתנצל? שתיים שלא הולכות יחד. לא תחזור.
שבוע חלף. הטלפון של ראובן לא נח, בני משפחה התקשרו ונזפו “הוצאת את אמך מהבית בגשם!” הגרסה של חנה: העירו לה על לכלוך, והגיסתה הסיתה את הבן וזרקה אותה לרחוב. על עניין הילדים; שקט.
בהתחלה ראובן ניסה להסביר, לבסוף חדל לענות. נעמה הרגישה קלות משונה. שקט התפשט בבית, תחושת חמימות שחיפשה תמיד. אף אחד לא בדק אבק, לא העיר על בישול. הילדים הפסיקו להיבהל מצלילים גבוהים.
אחרי חודש חגגו ליותם יום הולדת שמונה. החברים באו, הסנדקות, ההורים של נעמה. המון רעש, צחוק, עוגה על הידיים, ילדים צוהלים.
באחת הפעמים נעמה תפסה את מבטו של ראובן. הוא הביט ביותם, צוחק עם קצפת על הלחי.
אמא הייתה צורחת שזו בושה. עוגה עם מזלג, לשבת זקוף.
והורסת לכולם את החג, השיבה נעמה.
נכון. אבל יותם מאושר. רואה לו בעיניים.
כי הוא יודע שאוהבים אותו בכל מצב גם מלוכלך, גם רועש.
פעמון הדלת צלצל. נרעדו.
ראובן הלך לפתוח. בפתח עמד שליח עם חבילה גדולה.
משלוח בשביל יותם ראובני אמר.
ראובן חתם והביא את החבילה. דממה.
ממי? שאל יותם.
ראובן פתח את כרטיס הברכה: בתוך הקופסה רכבת חדישה יוקרתית, כפי שיותם חלם. פתק:
“לנכד ליום הולדת. תהיה לבן אדם, לא כמו ההורים שלך. סבתא חנה”.
ראובן קרא בשקט, קימט ותחב לכיס.
זה מסבתא חנה, אמר בקול.
וואו, מגניב! התלהב יותם היא תבוא?
לא, בני ענתה נעמה וחיבקה את בעלה סבתא עסוקה… מחנכת את עצמה.
יותם נעלם לתוך רכבתו החדשה. נעמה וראובן הביטו זה בזו. ניסיון אחרון לשלוט אבל זה כבר לא השפיע.
בערב, אחרי שהילדים נרדמו, מצאה נעמה את הפתק בכיסו של ראובן, קרעה אותו בלי להביט וזרקה.
מה את עושה? שאל ראובן מכיוון המקלחת.
סתם, זורקת זבל, ענתה בחיוך. חשבתי… להחליף מנעולים. ליתר ביטחון.
כבר קבעתי עם מנעולן למחר, ענה ברצינות וגם חסמתי את אמא זמנית. צריך זמן להירגע.
נעמה חיבקה אותו. היא ידעה כמה זה קשה עבורו; להיפרד מהורה, גם כשהוא פוגע, זו פציעה. אבל ידע שזאת פציעה שמחלימה, וילדות שבורה לילדיה לא תירפא אף פעם.
החיים המשיכו. חנה קמחי לא שבה לדפוק בדלת. המשיכה להפיץ שמועות, שלחה הודעות עוקצניות (שנעמה לא קראה), אבל אל הבית לא נכנסה שוב. וזה היה לטובתם.
יותם גדל ילד הרפתקן, לעיתים קולני, לפעמים שובב, אך חם לב ופתוח. לא פחד לומר את דעתו, לא הסתיר ידיים ולא חשש לצחוק בקול. נעמה ידעה עשתה את שלה. חינוך זה לא משטר ולא פחד זו אהבה והגנה. ועל זה שמרה, גם אם הפכה ל”כלתו הרעה” בעיני המשפחה המורחבת.
לפעמים, כדי להבטיח מזג נעים בבית חייבים לסגור היטב את הדלת בפני אלו שמביאים את הסערה. ונעמה למדה לנעול אותה פעמיים.
