החמות, גליה בר-אילן, מנסה להכתיב לי מה קורה במטבח, ואני מסמנת לה את הדלת.
נעמה, מי חותך את הבצל כך? זה לא למרק, זה למזון החזירים, בטוח! החתיכות גדולות מדי, הוא יקרא בטח בחלקו, סהר לא יוכל לאכול ככה.
קולה של גליה, חמותי, מתרומם מעל האוזן, גורם לי לשאת את ראשי פנימה אל הכתפיים. זה לא רק קול, זה רעש של משאבה חד וגונב, חודר למוח. אני נושמת עמוק, סופרת עד חמש במחשבה, מחייכת בחילוקין ככל האפשר, ומשאירה את הסכין.
גליה, זה בצל לבשר ברוטב צרפתי. הוא יתבשל בתנור שעה וחצי עם רוטב שמנת וגבינה. שום קרקר לא ישאר, הוא יתרכך, כמעט יתמוסס. מכינה את המנה כבר עשר שנים, וסהר תמיד מבקש תוספות.
מה את מדברת! חמותי משפריצה את ידיה, והצמידים הכתומים שלה מצלצלים בקול עמום. עשר שנים? אני מזינה אותו כבר שלושים וחמש! הקיבה שלו רכה, הוא לא צריך חפץ כזה קשוח. תני לי את הסכין.
היא מתקרבת למגש החיתוך, מראה בברור שהיום במטבח יתחיל בישול אמיתי, ולא בטעות שהייתה עד כה.
אני חוסמת בעדינות אבל בחוזק את הגישה שלה לשולחן.
גליה, אין צורך. אני מתמודדת לבד. את אורחת, לך למרפסת, תתבונני בתוכנית שלך. היום הוא יום הולדתי, ואני רוצה להגיש את השולחן בעצמי למשפחה.
החמות מצמצמת את שפתיה לרצועה דקה, ועיניה משקפות תערובת של עלבון והחלטיות.
אורחת כך זה. לא אפשרי לקבל עזרה ממי שכבר לא יכולה. אני רק רוצה שלא אביך יפגע בך בפני האנשים. יגיעו החתמות, ת Aunt Nira, ולנו יש בצל בפרוסות. יגידו: איזו כלה גליה חיננה, אפילו חיתוך היא לא יודעת.
אמי חיננה אותי אני אומרת ברכות, תופסת שוב את הסכין. והיא לימדה אותי שמטבח של הבעל צריך להיות מרחב אישי.
גליה משננת ומגיעה לחלון, מרחפת עם האצבע על המזוזה. זו בדיקת אבק, אני יודעת אותה למדו. אם אין אבק, היא תמצא כתם בריסים או שרשרת על הזכוכית.
האווירה במטבח שהייתה לפני שעה מלאה בריחות חגיגיים היום אני חוגגת שלושים וחמש מתכהה כמו ענן סוער.
סהר, בעלי, יושב בחדר האורחים. הוא שומע את השיחה דרך הקיר הדל, אך בחר בטקטיקת ההצבה של יען: אם לא אשתתף, אולי הכול תתפוגג. הוא נמנע מקונפליקטים, במיוחד כשמדובר בבחירת בין האישה לשתי האמהות בחייו.
אני ממשיכה לחתוך את הבצל, מתעלמת מהמבט הקודר. הבישול הוא הממלכה שלי, מקומי של כוח. כאן, בין צנצנות התבלינים, סירים מבריקים ומיקסר משמח, אני מרגיעה אחרי יום ארוך בבנק. אני יודעת כמה מלח להוסיף בלי לטעום. ואני שונאת כשמישהו מתערב בתהליך הקודש הזה.
גליה אינה יכולה לשמור על שקט. האופי שלה דורש פעילות והנהגה.
אירית, המרנת את הבשר? קולה עולה מהחלון. אתזכרתי אתשאלך לשים חומץ אתמול. היום הבשר קשה בלי חומץ.
המרנתי בקפיר עם עשבי תיבול ולימון. חומץ ייבש את הסיבים, גליה. הבשר יהיה רך מאוד.
בקפיר! מתפוצצת החמות. מי שמכניס קפיר לבשר? זה יהפוך לחומץ! אירית, את מבוגרת, אבל אינך יודעת דברים בסיסיים. היה עליך להקשיב לי. מצאתי את המתכון במגזין, גזמתי, הבאת אותו אליי בפעם הקודמת. איפה הוא?
אולי בתיק משקרת אני. המתכון שהציע למרוח בשר במיונז וחומץ, עם תבלין משולב, זרקתי מיד.
טוב, מתקרבת גליה לתנור, שם רותחת רוטב דגים על אש קטנה. מה זה מצפצף כאן? הצבע שלו משונה, חיוור.
היא תופסת את הכף על המדף, לפני שאני מספיקה להגיב, צוללת את הרוטב לפיה.
אפס! טעם גריז! אירית, הוספת מלח בכלל? או שאנחנו על דיאטה?
אני קפואת. התחושה שבפנים מתעוררת, הרצון לשים את המפגש, המגף, המפית ולברוח אל ערפל. אבל היום הוא יום הולדתי. החברים יגיעו, ההורים יגיעו. אני לא יכולה להרוס את החג.
זה רוטב בשמל, אומרת אני, מנקדת כל מילה. מוסקט ופרמזן מתווספים. הפרמזן מלוח מעצמו. עדיין לא הוספתי גבינה. בבקשה, תני לי כף.
מוסקט פרמזן חוזרת גליה בציניות. יומרות. אנשים צריכים אוכל פשוט, משביע. תפוחי אדמה, סלק. ואת רק מבולבלת. תן לי מלח, שלא יהיה מביך לשים על השולחן.
היא מושיטה יד למלח.
לא! מתקרבת אני, תופסת את ידה של החמות.
זה היה טעות. המגע הפיזי הפך למזהם. גליה מושכת יד, עיניה מתרחבות מכעס.
מה את עושה? רציתי להמליח! בשבילך אני מתנצלת, חסרת תודה!
לא ביקשתי עזרה! קולי מתנגש, מתרומם. גליה, בבקשה הפעם העשירי, צאי מהמטבח. תני לי לסיים בשלווה.
סהר! צועקת החמות אל המסדרון. סהר, תבוא! תראה איך האישה מדברת עם האם! היא מרדפת אותי מהמטבח!
סהר מופיע בפתח, מבטו אשמה ופחד יחד. הוא מתבונן בין אמא האדומה של חמותי לאישה הצהובה שלו.
אמא, אירית, למה שוב? היום חג. השמועות מתפשטות לכל הבניין.
תגיד לה! מציינת גליה, מצביעת לאירית. אני נותנת עצה איך להציל את הבשר, איך לשפר את הרוטב, והיא משיגה אותי! אומרת תיגעי לי.
לא אמרתי תיגעי לי, מתאמת אני בקור. ביקשתי רק לצאת מהמטבח ולא להפריע. זה שונים.
סהר, אתה שומע? פונה גליה לבנה, מחפשת תמיכה. היא חושבת שאני מפריעה! אני אם שלו, לימדתי אותה לבשל בורשט כשהתחתנתם! אם לא הייתי כאן, הייתם מתעללים במעיים שלכם עם ניסויים שלכם!
סהר מגרד בראשו.
אירית, באמת אמא רוצה רק טוב. היא מנוסה במטבח. אולי תקשיב? תוסיף קצת מלח, זה לא נורא.
במבט של חוסר אמון, אני רואה את בעלי כאילו בפעם הראשונה. האכזבה בעיניי משכנעת אותו לחזור צעד אחורה.
אז את חושבת שזה נורמלי? אני שואלת בקול שקט. נורמלי שמישהו במטבח שלי, ביום הולדתי, לא מאפשר לי לנוע? שמבקרים כל פרוסת בצל? שמכניסים כף רויה לרוטב שלי?
למה רויה? לועסת אותה! מתנגדת גליה.
זה מגע אותי.
סהר, אני מכינה את השולחן כבר חמש שעות. אני עייפה. אם אמא שלך לא תעזוב את המטבח ותפסיק לגעת במרכיבים, אני מסגרת את הכל, שורפת אותו בקפה ומזמינה פיצה. או אלך לבת שלי. בחר.
למה כאלה אולטימטומים מגמגם סהר. אמא, בואי לחדר, בבקשה. תני לה.
לא! מגנה גליה, ידיה על המותניים. אני לא מרשה אורחים להרע? אני אסיים את הכל בעצמי. ואת, היא מצביעת עלי, לכי, תסתיי. אתה רק מעביר מוצרים. תני לי מפה.
היא מושיטה יד למפתי שלי, מנסה לפתוח את הקשר סביב המותן.
זה היה פריצה, חציית גבולות גסה. בתוכי משהו נשבר. המיתרים המתוחים הפכו לשקט קרח.
אני מצטערת, משחררת את המפה בעצמי, קופרת אותה, ומניחה על השולחן.
טוב, אומרת אני.
זאת ילדה חכמה, מציינת החמות בגאווה, תופסת את המפה. כבר היה זמן. לך לנוח.
לא, לא הבנתם, מביטה אני, בעיניים שאין בהן תחנון, רק פלדה. גליה, תכניסי את המפה ותצאי מהדירה שלנו.
השתיקה על המטבח נשמעת כמו רעם. אפשר לשמוע את הרוטב רותח והמקרר מזמזם.
מה? שואלת החמות במורת האוזן. מה אמרת?
אמרתי: צאו. עכשיו.
אירית, מה קורה? מבטא סהר, פחמן. אמא האורחים יגיעו…
בדיוק בגלל זה, משיבתי לבעלי. לא רוצה ריב בפני האורחים. ואם היא תישאר, היא תמשיך לבקר כל מנה, תספר להוריי איך אני חוטאת, ותמליח את האוכל של האורחים. חמש שנים סברתתי, סהר. חמש שנים השתקפתי למען השקט שלך. היום זה יום הולדתי, ואני נותנת לעצמי מתנה ערב בלי הערות רעילות ומאבק על הכף.
את מגלה אותי? קולה של גליה רועד, מתמלא בטיפה של דמעות. האם של הבן? מתוך הבית של הבן?
זה הבית שלנו, גליה. כאן אני הבעלים. אני מכבדת אותך כאמא של סהר, אבל את לא מכבדת אותי כאישה ובת הבית. את מנסה לכפות סדר שלך, מתעלמת מבקשותיי. סבלנותי נגמרה. בבקשה, תלבשי ותצאי. נזמין עבורך מונית.
סהר! תתן לה כך להתנהג איתי?! צועקת החמות אל הבן. היא משפילה אותי! מרחקת אותי כמו כלב!
סהר עומד בין שני האשלים. הוא רואה את החלטת אשתי, יודע שהיא קשה לשבור. הוא מבין שאם לא יתמוך בה, יפסיד משהו. הוא נזכר ברוטב שבו חמותו ניסתה להיכנס וטעם המרק המומלח שגרם לו לתופס.
אמא, אומר סהר ונושם עמוק. אירית צודקת. עברת קו.
מה? מתרסקת גליה, תופסת את קצה השולחן. ואתה באת לווית על אמא כזאת?
היא לא רק בת מזל, אמא. היא אשתי. וזה המטבח שלנו. ביקשנו ממך לא להיכנס. את לא שומעת? בבקשה, חזרי הביתה. נביא לך עוגה בסופ״ש, אבל היום תן לאירית לעשות מה שהיא רוצה.
החמות מביטה בבנו בפחד מוחלט. בפעם הראשונה בשל שלושים וחמש, בנם סהר, שהייתה תמיד צייתן, עומד בצד השני של האם. עולמה מתמוטט.
טוב, זה בסדר! צועקת פתאום היא, זורקת את המפה על הרצפה. תישארו! תמשיכו באוכל שלכם! הרגליים שלי כאן כבר לא יעמדו! אני משקיעה את כל נשמתי, ואתם אנוכיים!
היא מתרוצצת למרפסת. הרעש של נעליה מתפשט באוויר, הקול של המעיל נופל על ברגז.
אין צורך במוניות! אגיע באוטובוס! תתביישו שלא אמא מזקנת עם תיקים!
הדלת נופחת בקול שמזיז כוסות.
עמדתי שם, מביטה במפה שנפלה על הרצפה. ידיי רטובות ברעד. האדרנלין שהכניס לי כוח נעלם, משאיר ריקנות וקצת בחילה.
סהר ניגש אלי מאחורי, מניח בעדינות ידיו על כתפיי, כאילו מפחד שהוא יתפרק.
מה שלומך?
לא יודעת, עונה בכנות אירית. מצער שהדבר הגיע לכאן. באמת מצער. לא התכוונתי לפגוע.
לא פגעת. רק הצבת גבול. היה צריך לעשות זאת מזמן, משיב סהר, משטיח את אפו אל מצחתי. סליחה, היה לי חובך. הייתי צריך לעצור אותה ברגע הבצל.
נפגשתי בחיבוק שלו, משענת את לחיי על חזהו.
אתה באמת מתכוון? או רק מנסה להרגיע אותי?
באמת. ראיתי איך היא מתעללת בך. היא תמיד הייתה כזאת. מנהלת. אבא תמיד סבל, ואני רגילה לסבול. אבל את לא חייבת.
הוא קם, מרחיב את המפה מהרצפה, מנגב אותה, ומושיט אלי.
תלבשי. עדיין דגים לא מוכנים. איך אפשר לעזור? אוכל לקלף תפוחי אדמה. רק תראי לי איך חותכת, שלא אהפוך אותם ל”מזון חזירים” שוב.
חייכתי במתח.
אני אפצח את תפוחי האדמה בעצמי. אתה תביאי יין ותפתחי את החלון, נצטרך אוורור.
שעתיים לפני האורחים נותרו, אנחנו עובדים יחד. סהר, מרגיש אשמה, חותך לחם, מסדר צלחות, מנגב כוסות. האווירה במטבח מתרככת, הלחץ נעלם.
היום כשהאורחים הוריי של אירית, אחותה ובעלה, כמה חברים קרובים מגיעים, השולחן מוכן במדויק. במרכז עומד בשר ברוטב צרפתי (הצלחת ניצלה), לצידו דג ברוטב בשמל, סלטים צבעוניים.
איפה גליה? שואלת אמא של אירית, וירה פבלובנה, מביטה לשולחן. חשבנו שהיא כבר כאן לעזור.
אירית וסהר מתבוננים זה בזה.
היא לחץ דם עלה, מענה סהר במהירות, מציג את עצמו כמכסה. החליטה לנוח בבית. שלחה ברכה.
וירה פבלובנה מנענעת את ראשה בחמלה, והעיניים שלה מנצנצות בהבנה של האופי של החמות.
הארוחה עוברת בכיף. הבשר במרינדת קפיר מתמוסס בפה, האורחים מצביעים בתשואות. רוטב השביל לדג במרקם מושלם, אף אחד אינו מתלונן על חסר מלח.
אירית, את קוסמת! מחמיא בעל של האחות, מגיש שלישית מנה. סהר מזל טוב, במסעדה כאלה לא יוכלו לבשל!
אירית מחייכת, מקבלת מחמאות, אבל בליבה מרגישה ניצחון נוסף. היא מביטה על סהר, שמצחקמאז הערב ההוא, המטבח הפך למקדש שלנו, והחיים המשפחתיים שלנו מתנהלים באהבה ובשקט, בלי עוד ריב.
