יומן אישי סוף מרץ, תל אביב
התחושה הזאת בגרון התחילה עוד לפני שהנחתי את הספל על השולחן.
שוב שמת יותר מדי מלח, אמרה רותי, חמותי, ולא הרימה את העיניים מהצלחת. היא אמרה זאת בטון של עובדה כמו שמדווחים על מזג האוויר.
עמדתי ליד הכיריים, מסתכלת לה על הגב הקוקו המסודר עם הסיכה השחורה, הכתפיים הישרות תחת הסוודר הבז הארוג. כל כך מוקפדת ונקייה.
בעיניי זה בסדר, עניתי בפשטות.
בעינייך, רותי לא פספסה להדגיש את המילה מיכאל, תטעם.
מיכאל ישב מולה. הוא כבר הכניס כף לפה, מנסה לא למשוך תשומת לב. כשהוא שם לב ששנינו מסתכלות עליו, משך בכתפיים.
זה בסדר, אמא.
בסדר… חזרה רותי, מדגישה. בסדר אולי לחיילים, פחות לסועדים בבית.
ניגבתי את הידיים במגבת, לאט. כל אצבע בנפרד. זה כבר נהיה טקס קטן שלי בשלושת השבועות האחרונים משהו בידיים בשביל לא לרעוד.
שלושה שבועות. שלושה שבועות מאז שרותי הגיעה אלינו. לפי התכנון, הייתה צריכה להישאר חמישה ימים, אחר כך זה התארך לשבוע, ואז התחילה לא להרגיש טוב, ומיכאל הסתכל עליי כאילו דחו בחינה שמחה מדומה ועצב פועם.
זה כבר עבר לשלושה שבועות.
אני אצא רגע אמרתי, ושמתי את המגבת על הוו ליד הדלת.
אף אחד לא עצר אותי.
עברתי לחדר השינה, סגרתי אחרי את הדלת, בעדינות. הסתכלתי על המיטה שתי כריות, שתי שידות, מנורות תואמות. הכול מדויק, מוגדר, אבל בשבועות האחרונים נדמה שזה לא בית אלא סט תפאורה.
התיישבתי על קצה המיטה ובהיתי מהחלון. הרחוב מתחתיה היה חצי גשום-חצי יבש מרפסות. פעם אהבתי את הסתיו הזה, ההיסוס של העיר לפני האביב. עכשיו רק חשבתי על הדוח שמחכה לי הערב, ואם מחר רותי תבקש שאלך שוב לבית המרקחת ההוא בדיזנגוף שיש שם מבחר מגבות טוב יותר.
שמעתי אותה מתקוטטת עם מיכאל מתוך המטבח. שניהם צחקו.
שפשפתי את הרקות.
כשהכרתי את מיכאל לפני שש שנים, רותי נראתה לי סתם קצת קשוחה, מיושנת, אבל לא יותר מדי. בחתונה קנינו לה סט כלים, היא איחלה לנו הרבה אהבה וסבלנות. ואני? תמיד ידעתי להסתדר. ידעתי להדחיק, להשאיר בצד. אמא שלי קראה לזה סבלנות. אני חשבתי פשוט קוראים לזה להיות מבוגרים.
היום אני בת שלושים ושתיים, ותוהה אם סבלנות זה אומץ או פחד לשים גבול.
הייתי חייבת אוויר. שלחתי הודעה לדפנה: מחר?.
דפנה ענתה די מהר: ברור. מתי?
באמצע היום. אגיע אלייך לעבודה.
סמיילי הופיע על המסך. החזרתי את הטלפון לכיס, ונכנסתי חזרה למטבח צריך לפנות שולחן. מאז שרותי פה כל פעולה קטנה הפכה להיות חובה גמורה, לא מטלה יומיומית. אף פעם לא חשבתי שאפשר להרגיש את זה כל כך חזק.
רותי התיישבה בכורסה בסלון. כבר לא היה לי שם מקום. פעם הכרתי בו ספר בערבים. מאז ההגעה שלה אני קוראת רק על מיטה, כי היא תפסה לי את הפינה.
תמר, קראה רותי בדרכה הקצרה, את קנית את התה שביקשתי?
הזמנתי באינטרנט, יגיע מחרתיים.
אין על הדור שלכם… באינטרנט. תלכי חנות נורמלית, תמששי, תריחי.
פשוט אין אותו בשכונה.
אז תחפשי טוב.
מיכאל היה שקוע בטלפון. הסתכלתי עליו, אחר-כך על רותי.
בסדר, רותי. אבדוק שוב.
פיניתי כלים.
זה הזכיר לי איך פעם הכול היה שונה בינינו: טלפונים קטנים סתם כך באמצע יום, עוגיות צרפתיות מהמאפיה בפינת שינקין. לילה אחד נסענו לראות כוכבים בשרון כי לא היה אפשר לראות בטיילת. אף פעם לא שאל למה רק נסע.
עכשיו הוא בטלפון, קם לאמא, והיא מדריכה אותי איך לחפש תה.
המים בברז חמים מדי. סגרתי מעט, המשכתי לשטוף.
משפחה זה לא רק אהבה, חשבתי. זה לראות מי אתה כשלא נוח. מיכאל לא רע באמת. הוא היה גם רך, מצחיק, אבל כשאמא נכנסת נהיה בן שוב. ילד עם אותם עיניים מהתמונות באלבום של רותי. קצת מבולבל, קצת מחכה.
הנחתי את הצלחת לייבוש.
כבר כמעט חושך בחוץ. אולי הגיע הזמן להחליף מנורות. רכשנו את הדירה הזו לפני שלוש שנים ונכנסתי ישר לארגון. בחרתי וילונות. סידרתי מחדש מדפים. צלחות עם עיטור כחול חיפשתי חצי שנה באינטרנט.
זה הבית שלי. הסדר שלי.
מיכאל, תסדר את השמיכה, קר לי, נשמע קולה מהסלון.
ניגבתי ידיים. משהו התכווץ לי בפנים, באותו מקום שצפוף כבר הרבה זמן. לא כאב, יותר כמו מישהו פשוט מקשיח אותך.
למחרת, פגשתי את דפנה.
היא עובדת משרד קרוב וכבר שנים יש לנו חוק: לפחות פעם בשבועיים אוכלים יחד צהריים. זה חוק ששומר שכל אחת מאיתנו לא תהפוך רק לרובוט של טבלאות.
אהבנו את בית הקפה בפינת אלנבי-רוטשילד שבו אין מוזיקה רק ריח טרי ושיחות של אחרים.
נו, תספרי, היא חייכה מאחורי ספל.
היא פה כבר שלושה שבועות.
דפנה לא הופתעה. סיפרתי לה לא אחת על רותי.
ומיכאל?
אותו דבר. לא רואה, או מעדיף לא לראות. כבר איבדתי את היכולת להבחין מה גרוע יותר.
דיברתם על זה?
ניסיתי. הוא אומר שהיא לבד וקשה לה.
זו היא שאמרה שהוא צריך לסבול?
מתלוננת שלא טוב לה, אבל כשהולכים למרכז לקניות פתאום מצויינת. בשבוע שעבר חרשה על החנויות לבדים. שלוש שעות חזרה ואמרה שמותשת.
דפנה הרימה גבה.
שלוש שעות בחנות בדים?!
שלוש. ועוד קנתה שתי ציפיות הכניסה לי למדף בלי להגיד כלום.
אז פשוט תגידי לה.
הסתכלתי עליה.
איך, בדיוק? תגידי את זה?
כן. רותי, בבקשה אל תיכנסי לי לארון.
את לא מבינה, ככה לא עושים. יתחיל סקנדל. היא תספר שרק עזרה, שכך נהוג אצלנו, שמיכאל יסתכל ולא יגיד מילה. אחר-כך יסביר לי שהייתי צריכה להיות רכה. אמא לא מתכוונת.
ומה את עושה?
כלום. מחזירה את הציפיות לחדר שלה.
שתקה קצת.
את עייפה, פסקה.
עייפה, הסכמתי. רק לאוויר זה הרגיש כמו הקלה.
עוד כמה זמן היא פה?
לא יודעת. מיכאל אומר נחכה, כנראה תרצה כבר לחזור הביתה.
לא תשובה.
יודעת.
דפנה לגמה קפה. הסתכלה עליי במבט שאצלנו לא הפך לרחמים, אלא למשהו עמוק יותר.
צריכה לדבר איתו באמת. לא כמו תמיד אמיתי.
לא בטוחה שהוא מסוגל דרך זה.
תתפסי אותה רגע שמתאים, תשלחי אותה שוב לבדים אם צריך.
חייכתי.
נשמע קל.
אישה עם כלב קטנה עברה ליד החלון. חוזק עדין כזה היה בינינו אולי גם לה יש.
מה שמפחיד אותי זה לא היא זה שאני כבר לא מבינה מי נהיה הוא, לחשתי.
לא צריך לענות על הכול, דפנה הסתפקה בשתיקה.
סיימנו, שילמנו, יצאנו לקור של סוף מרץ אולי אפילו קצת פתוח יותר.
בדרך חזרה הביתה חשבתי על הדוח, החלב שמתחיל להיגמר, אמא, ומה שדפנה אמרה על שיחה אחת באמת.
ריח הבושם של רותי קידם אותי בבית, ריח ישן, מתוק-כבד, שנשאר אפילו אחרי שהייתה יוצאת מהחדר. ליל כנען מזכיר יותר את הארונות אצל סבתא מירושלים.
הגעת, אמרה רותי מהסלון, קלפתי תפוחי אדמה, את יכולה לטגן.
הורדתי מעיל, תליתי על הוו.
תודה, רותי.
מיכאל התקשר, יתאחר עד שמונה, יש לו בעבודה עיכובים.
הוא כתב לי.
נכנסתי למטבח. התפוחי אדמה חתוכים גס לא שווים, לא בנוסח שלי, אני רגילה לפרוס דק, שווה, אבל זה מה שיש.
הרמתי את הסכין. חתכתי מחדש, בשקט.
מה את עושה? טון שלה הברור לא שאלה אלא קביעה.
פורסה יותר דק.
בשביל מה? חתכתי כבר.
ככה יוצא לי טעים.
שנים עשיתי ככה, תמיד היה טעים.
המשכתי.
תמר, הקושיות נצמדו בקולה יבש, צונן מתחת לפני השטח, אני אומרת לך, חתכתי.
תודה. אתן לזה עוד כמה דקות.
הפסקה נשארה באוויר.
עוד כמה דקות, חזרה רותי ויצאה.
שערותיי רעדו, אבל המשכתי. שמן. צליל של טיגון.
גבולות. כולם מדברים. אבל עמדתי שם מעל המחבת, הבנתי שזה לא אופנה זו הזכות לפרוס תפוח אדמה איך שאני רוצה במטבח שלי.
מיכאל הגיע מוקדם יחסית, עם פרצוף של יום ארוך. ליטף לי את הלחי, נכנס ישר לסלון.
איך את מרגישה?
הכל בסדר.
אמא אומרת שוב שאת לא במצב רוח.
הנחתי את הנייד, הסתובבתי אליו.
אני פשוט עייפה.
מעבודה?
הסתכלתי עליו. בחושך העליה היה רגוע. באמת לא מבין.
לא רק, עניתי.
ממה?
אתה מודע שכבר עברו שלושה שבועות?
אמא לא מרגישה טוב.
לפני שלושה שבועות הייתה חולה. עכשיו סיבובים במרכז העיר.
הפנה מבטו לתקרה.
היא אוהבת להיות איתנו, קצת לבד שם…
אני מבינה. באמת. אבל מיכאל, זה הבית שלנו.
זה הבית גם שלה.
לא, אמרתי. בעדינות, אבל בנחישות. זה שלנו. שלך ושלי.
שתק. ואז:
מה את רוצה, שאגיד לה ללכת?
שתדברו. תקבעו תאריך.
תמר.
אתה שומע אותי?
שומע. אבל היא אמא.
אני יודעת. לא אומרת לנתק קשר. רק לדבר.
הפסקה ארוכה. אני כבר יודעת לשמוע מה לא נאמר בתוכה.
אני אדבר, סוף סוף יצא לו.
מתי?
אמצא רגע.
הבטתי לתקרה תמיד אמרתי שצריך להחליף לסגנון יותר חמים.
לילה טוב, אמרתי.
לילה טוב.
הוא נרדם מיד. אני לא הצלחתי. חשבתי על אמצא רגע שגם לאמא שלי לא היה רגע להגיע, שתמיד דחינו דברים, שתמיד אמר שהכול יסתדר לבד.
נרדמתי רק קרוב לאחת.
***
בבוקר שבת רותי קמה מוקדם והכינה ארוחת בוקר. זה היה מחווה מפתיעה, קיבלתי אותה פשוט כמחווה. על השולחן היו דייסת שיבולת שועל בצימוקים, טוסטים, חמאה. הכול סדור, במגע ידה.
זה כמו שהייתי עושה למיכאל כילד, אמרה לי כשנכנסתי.
תודה, עניתי.
את יודעת שהוא אוהב את זה עם צימוקים?
יודעת.
מה את אוהבת?
בדרך כלל טוסט עם גבינה.
לא מצאתי גבינה נורמלית. איזה סוג גבינה זה?
מה שאנחנו אוהבים.
רותי התכווצה קצת בשפתיים, שתקה.
מיכאל בא לארוחת בוקר חצי רדום, ראה את הדייסה ואורו עיניו.
או! דייסה! אמא, הכנת דייסה!
בשבילך, מיכאל.
תמר, תנסי. אמא יודעת.
טעמתי, עניתי ולקחתי כף.
היה מתוק מדי לי, אך אכלתי בלי להגיב.
הדיבור סביב השולחן היה על מזג האוויר, ושהיא רוצה מחר ללכת לגן הבוטני. מיכאל מיד נרשם. שאלתי אותה אם לא תתעייף, רותי שלפה לבריאות! צריך זוזה, ושלחה לי מבט של עליונות דקה.
בשבת סידרתי את הבית. זה הדרך שלי לנשום.
התחלתי מהסלון. ניקיתי, סידרתי מדפים, החזרתי דברים למקום. אפילו את הפסלון שקנינו פעם ביפו מצאתי מסובב. החזרתי אותו. אחר-כך עברתי למסדרון המעילים שלה כבר כיסו לי את כל המתלה. החזרתי את המעיל שלי למקום, הזזתי את המעיל שלה בזהירות.
מה את עושה? שוב הקביעה. רותי עמדה בפתח.
מנקה, עניתי.
למה להזיז לי את המעיל?
הוא הפריע לי.
הכול מפריע לך.
לא עניתי. לקחתי מברשת וניקיתי נעליים.
אני רק אומרת, נשמע קול נרגע. היית יכולה לבקש.
בסדר. אבקש.
בערב הזמנו פיצה. רותי כמובן אמרה שזה לא בריא, אולי נבשל משהו רציני. הסתכלתי על מיכאל, הוא עליי.
אמא, פיצה זה הכי קל עכשיו. תמר עייפה.
ממה היא עייפה? בבית כל היום.
אני עובדת מהבית, הסברתי. זה לא סתם בבית.
גם אני כל החיים עבדתי ועדיין בישלתי.
רותי, התאמצתי לשמור על טון רגוע, שמחה שהספקת. היום נזמין פיצה.
הפסיקה.
מיכאל הזמין. רותי הלכה לחדרה. החדר הזה היה עד לפני שלושה שבועות פשוט הקליניקה הקטנה שלי, עכשיו הוא כבר לא שלי בכלל.
כשהגיעה הפיצה, היא סידרה לעצמה כריך והלכה חזרה.
אתן רוצות פרוסה? הצעתי.
תודה, עדיף לי כריך נורמלי.
כשהיינו לבד במטבח, פניתי ישר:
הבטחת שתדבר איתה, אמרתי.
תמר, לא עכשיו.
מתי?
לא בזמן האוכל.
ותמיד יש תירוץ. לא עכשיו כבר מזמן לא נגמר.
הניח את המשולש בצלחת.
תמר, הקול שלו היה שקט, כזה שמבקש להירגע. רך ועייף. תחזיקי עוד קצת. היא תסע לבד.
למה את חושב?
כי תמיד זה נגמר.
פעם היא הייתה באה לשלושה ימים. עכשיו שלושה שבועות.
כנראה בודד לה שם.
גם לי בודד, אמרתי.
מה את אומרת?
מה שאמרתי.
הכנסתי את הפיצה לפה. הייתה כבר קרה. את מגזימה, זו גם דרך לדבר כשלא באמת רוצים לשמוע.
כולם מדברים על פער דורות. חושבים שזה רעיונות, הרגלים, אבל זה לא זו השליטה. הזכות להגיד מה בסדר ואיך קובעים כשהכול מתנהל בשקט.
פיניתי אחרינו. שטפתי ידיים. הלכתי.
למחרת הלכנו כולנו לגן הבוטני. לא רציתי, אבל נימוס מונע ממני לסרב.
גן הבוטני במרץ היה ריק. העצים עירומים, אדמה בוצית, אבל המראה חשוף יפה בעיניי. רותי הלכה עם מיכאל, מדברת על שכנה שכמוה יש לה גינה, ומיכאל רק מהנהן. אני הלכתי מאחור, הבטתי עליהם.
בשלב מסוים, כשהגענו בין שני ברושים: תמר, את יכולה לחייך? מדברים אלייך.
סליחה?
תחייכי. את נראית כמו בהלוויה.
ככה אני נראית, רותי.
היא נאנחה. מיכאל היה טרוד בצמרות.
סיבוב, ישיבה בבית קפה, רותי פונה אליי.
תמר, אתם ומיכאל לא חושבים על ילדים?
הסתכלתי עליה בעיניים.
זו שאלה אישית.
מה אישית, אני אמא, מותר לי לדעת.
זו החלטה שלנו.
ברור, אבל את כבר בת 32, הזמן עובר…
רותי, אמרתי, בשקט שהיה בו עקביות, שיחה כזו אנהל עם מיכאל. לא איתך.
היא הביטה בי, על מיכאל שקורא שוב את הספל שלו.
טוב, טוב. זה שלכם.
שתקנו. בדרך חזרה באוטו היה שקט.
בימים שלאחר, עבדתי הרבה. רק מספרים, אקסלים, דוחות. רותי הפסיקה קצת, אולי הרגישה משהו משתנה.
ברביעי גיליתי שוב שינו לי את הסדר במגירות. עמדתי מול הארון הפתוח, אחר-כך הלכתי לחדר. רותי ישבה בכורסה עם מגזין.
רותי, קראתי.
היא הרימה עיניים.
בבקשה, אל תסדרי לי בארון.
רק רציתי לעזור. היה בלגן.
לא היה בלגן. היה הסדר שלי.
לכל אחת הסדר שלה, חייכה חיוך מלאכותי.
בדיוק. אז זה שלי.
חזרתי לעבוד. הידיים רעדו טיפה. אבל הרגשתי עשיתי משהו.
ביום שישי מוקדם, מיכאל חזר עם עוגה מהקונדיטוריה בבן יהודה. זה כבר עשה לי משהו בלב.
זכרתי שאת אוהבת לימון, אמר בטון מתנצל.
תודה.
אמא, תבואי לעוגה?
אסור לי מתוק, זרקה מהמטבח. לחץ דם.
פעם ראשונה בשלושה שבועות רק אני ומיכאל לבד בסלון.
את בסדר? שאל.
תודה על העוגה.
חושב על מה שאמרת על הבדידות.
הסתכלתי עליו.
ומה אתה חושב?
אולי את צודקת. אני פשוט לא יודע איך להגיד לה.
פשוט תגיד.
היא תיעלב.
מותר לה. נסביר לה בעדינות. זה הבית שלנו.
הוא שתק. אם את תגידי.
לא, קטעתי. אתה צריך. היא אמא שלך.
הוא הביט בי, וקצת זמן עצר. את צודקת.
משהו זז. לא הכל, אבל משהו.
אחר כך שמענו את רותי מודיעה שתישן מוקדם.
אדבר איתה, לחש מיכאל. מחר.
מחר לא היה מחר.
שבת בוקר רותי הכריזה שרוצה ארוחה ביתית. קמה מוקדם, הביאה קניות, השתלטה על המטבח.
קמתי מהריח של בצל מטוגן. נכנסתי למטבח, ראיתי אותה עומדת שליטה.
תביאי לי את הסיר הכי גדול, שם למעלה.
הנחתי בלי לומר מילה.
תודה. אל תפריעי עכשיו.
עצרתי.
סליחה?
צפוף פה. תני לסיים.
זה המטבח שלי, רותי.
אבל אני מבשלת, אז תמתיני בחוץ.
בדקתי את עצמי, עצמתי עיניים.
אקח קפה, אמרתי, ויצאתי למרפסת.
הירוק של העציצים הציץ מהפינה. לא היה על מה להיאחז.
מצאתי את מיכאל במסדרון.
שמעת? שאלתי.
מה?
שאמא שלך אמרה לי אל תפריעי במטבח? שלי?
תמר…
היום תדבר איתה. לא מחר. היום.
הביט בי רגע.
אדבר.
הנהנתי, חזרתי לקרוא, גם אם לא קראתי כלום.
בשעה שלוש צהריים היה שולחן מלא: מרק אדום, כיסנים, סלטים, עוגות עם קרם. כולם ישבו. אחרי הכול, רותי יודעת לבשל.
טוב, איך זה לאכול כמו שצריך, אמרה כשהמלאה קערית.
מאוד טעים, אמר מיכאל.
תמר?
תודה, טוב.
טוב, חזרה. עמדתי במטבח משמונה.
יכולת להזעיק אותי.
אין לך זמן. כל הזמן מול מחשב.
אני עובדת.
אני יודעת שאת עובדת, אמרה. רק אומרת. היית עוזרת.
אמרת לי לצאת.
רותי הביטה בי, במיכאל.
רציתי לבד.
כמובן, אמרתי, ואכלתי.
אחרי שהכנסנו כלים, עזרה לי לשים בכיור.
את נעלבת, אמרה פתאום.
למה את חושבת?
שותקת אחרת.
לא נעלבת. פשוט חושבת.
על מה?
על סדר עדיפויות.
זו הבעיה של הדור תמיד חושבים, קודם פשוט חיו.
באמת מאמינה בזה?
כן.
עצרת מים, התייבשתי.
רותי. את מוכשרת. את יודעת המון דברים. אבל את לא אני. ומה קורה אצלי הבחירה שלי. לא רוצה מריבות. רוצה שנסתדר.
אז תסתדרי, ענתה, לא מתוך הסכם, אלא כי צריך לענות.
בשביל זה צריך גבולות. גם לי. גם לך. גם למיכאל.
שתיקה.
את צודקת, אמרה.
שמחה לשמוע.
יצאתי למרפסת, הצטרפתי למיכאל. על הספסל ראינו ילדים משחקים מתחת. לא הרחוק הגן.
פגע בך משהו?
דיברתי אתה.
מה?
גבולות.
החזיק לי את היד לרגע.
שלושה ימים אחרי, פעם ראשונה שרותי שאלה אותו מתי נכון לדבר על זה שתחזור הביתה.
עמדתי עם הספר במסדרון ושמעתי, לא בכוונה.
מיכאל, נדמה לי שנשארתי מספיק.
אמא, מה פתאום, אנחנו שמחים.
שמחים-שמחים, אבל תמר שקטה. אישה שקטה זה רע.
שתיקה.
אתה שם לב?
שם.
אני לא עיוורת. מפריעה.
אמא…
מספיק. חוזרת בשישי.
עמדתי שנייה, הכנסתי לחדרי.
יום שישי אריזות, בגדים, עוזרת לי לסדר.
את מסדרת יפה, החמיאה.
מיכאל נוסע הרבה לעבודה, התמחיתי.
הוא? אף פעם לא ידע לקפל.
עכשיו יודע.
חייכתי לראשונה באמת.
רותי עברה על הדירה, כמו להיפרד. התעכבה בחלון.
יש לכם דירה יפה. מוארת.
לנו נעים כאן.
רואים.
סימן הכרה ראשון.
את חזקה, תמר.
משתדלת.
מיכאל לקח אותה לתחנה. ליוויתי עד הדלת. חיבוק קצר, מעשי.
תבואו למימונה?
נראה.
תבואו.
הדלת נסגרה.
חזרתי לסלון. הכורסה האהובה פנויה. התיישבתי. בחוץ טפטף, האביב מתעכב, אבל זו הדרמה הרגילה.
הרמתי ספר. פתחתי בסימנייה. קראתי, עוד עמוד ועוד אחד.
שעתיים עברו, מיכאל נכנס:
הכל בסדר?
קוראת.
דיברתי איתה, תתקשר מהדרך.
טוב.
תמר…
הרמתי מבט.
מצטער.
סולחת.
רצה להגיד עוד עצרתי, לא צריך לנתח הכול.
הוא החליף מנורה במסדרון. סוף סוף, דלקה כמו שצריך.
ליל שקט. שוב שלי.
בימים הבאים, פתאום שמתי לב בקופסה על המדף תה שחור עם פרחים, שהביאה רותי מירושלים. השאירה בכוונה או שכחה? אולי. פתחתי, הרחתי קח לי זמן להבין שאני רוצה לטעום.
הרתחתי מים, מזגתי לספל אהוב. שתיתי ליד החלון, כמו דפנה בבית קפה.
היה… טעים. מפתיע.
שלחתי להודעה: איך הגעת?.
התקשרה בערב.
מפגש נעים, אבל שקט סוללה התרוקנה.
דפנה שלחה סמאיילי היא נסעה?
נסעה, עניתי. הכל רגוע.
פתאום הבנתי: זו לא שמחה סוערת. זה כמו לשחרר תיק כבד מאחרי הלב, נושמים ונזכרים איך הוא היה שייך שם.
חוזרים לעבודה. מתקנים דוחות, קונים חלב, מדברים שוב עם אמא.
מה נאכל היום?
אולי נצא, מזמן לא יצאנו.
רוצה?
למסעדה עם הפסטה-פנה בפלורנטין.
סגרנו.
ישבנו. דיברנו כמו פעם. צחקתי באמת, לא מתוך נימוס.
יפה שאת שוב צוחקת, העיר פתאום.
גם אני מרגישה.
אני שם לב.
החזקתי את הכוס.
שתקנו. לא לבן לבן, ולא שחור פשוט יחד.
רצית להחליף מנורות בחדר שינה?
כן.
נלך ביחד, נבחר.
בשמחה.
בבית הכל היה במקומו הפסלון, הספרים, הכורסה בצד.
עמדתי רגע מחויכת, צופה בחלון תל אביבי בלילה. פנסים, בתים, אופנוע עובר.
היום זה בסדר. אולי מחר שוב יתעורר ריב, אולי לא. אבל הבוקר אור במסדרון וכורסה שוב שלי.
לעיתים זו חוכמה נשית: לדעת לדבר רק בזמן, לדעת לעמוד איפה שצריך, להבדיל בין רכות לשקיפות.
זה לא להיות הגיבורה, לא להיות הקורבן. פשוט לדעת מה הגבול, מתי הוא צריך לזוז, ומתי לא.
בדירה שלי.
ליד החלון שלי.
בחיים שלי.
