לאחר שהתחתנתי עם בעלי, הרגשתי מוצפת באושר לא רק בגלל הנישואין, אלא גם כי הייתה לי אמא שנשארה לי קרובה מאד. היה לנו קשר אמיץ, אך עם חמתי היה לי קשה לפתח קרבה אמיתית. זה נמשך כך, עד שגיליתי שאני בהריון…
במשך כל ההיריון, הדברים זרמו איכשהו. חמתי נתנה לי עצות, הקשבתי לה, היא סיפרה לי סיפורים וחלקה איתי מניסיונה, ואני קיבלתי ממנה הדרכה.
אבל כשילדתי כל האינסטינקטים האימהיים פרצו החוצה, ופתאום כבר לא הייתי מוכנה להקשיב לכל עצה שלה. אפילו קיבלתי כל הערה שלה בעוינות, למרות שניסיתי להסתיר את זה.
ואז, כשגיליתי שזרקה את כל הדברים שקיבלתי לתינוקת, הרגשתי שאני מתפוצצת בתוכי! אחרי הכל, אחותי נתנה לי כל כך הרבה בגדים וחפצים מצוינים מהבת שלה. הדברים היו כמעט חדשים, יפים, נשמרו מצוין לא היה בהם כל פגם. מתברר שלחמתי יש השקפת עולם שונה לגמרי היא מאמינה בתוקף שלעולם אסור להלביש או להשתמש בדברים של תינוק אחר, לא משנה מה. מבחינתה גם כשזה נראה חדש זה חייב להיזרק.
וכך, כל מה שהיה, נשלח לשקית אשפה ונזרק לפח.
לא שמתי לב מיד שכל הדברים חסרים. רק אחרי זמן, כשניסיתי למצוא נעלי תינוק קטנטנות ויפות שראיתי, הבנתי ששום דבר לא נשאר. שאלתי אותה, והיא הודתה שזרקה הכול.
אני לא אחת שאוהבת לריב או לעשות סצנות מכל דבר קטן, אבל במקרה הזה לא הצלחתי לשלוט על עצמי. עד היום קשה לי לסלוח לה על זה.
למה היא אפילו לא שאלה אותי לפני שעשתה כזה דבר?
