אחרי שאני ואשתי התחתנו, הרגשתי שאני בעננים משמחה, כי חוץ מהבת הזוג שלי, הייתה לי גם חמות שהיינו די חברותיים איתה. היה לנו קשה לפתח קשר קרוב יותר. זה נשאר ככה עד שגילינו שאנחנו מצפים לילד.
כל זמן שההריון נמשך, הכול הלך פחות או יותר חלק. היא נתנה לי עצות, ואני לקחתי אותן ברצינות, שמעה לי סיפורים, הדריכה אותי.
אבל כשהתינוקת נולדה, התעורר בי אינסטינקט הורות כל כך חזק שפשוט הפסקתי להקשיב לעצות שלה. ולפעמים אפילו התייחסתי אליה בעוינות, למרות שניסיתי להסתיר את זה.
הנקודה שהתפוצצתי הייתה כשהבנתי שהיא זרקה את כל הציוד שקיבלתי בשביל הילדה. אחרי שהאחיות שלי נתנו לנו דברים כל כך טובים בגדים ומוצרים חדשים וכמעט שלא נגעו בהם והיא זרקה את הכול! הציוד היה במצב מעולה. מסתבר שלחמותי יש גישה שונה לגמרי. אצלה זה חוק ברזל: “דברים של ילדים אחרים אסור בשום אופן להעביר לילדים שלך!”
אפילו כשזה נראה כאילו הם חדשים מהחנות! הכול הלך ישירות לפח.
בהתחלה לא שמתי לב שמשהו חסר, אבל כשהתחלתי לחשוב על נעלי תינוקת יפות שראיתי, חיפשתי אותן כבר לא נשאר כלום. שאלתי אותה, והיא הודתה שזרקה הכול. אני לא בן אדם שעושה סצנות מכל דבר, אבל במקרה הזה פשוט לא הצלחתי לסלוח. עד היום אני לא מסוגל למחול לחמותי על זה.
למה היא לא יכלה פשוט לשאול אותי?
