אסנת בן-דוד ישבה במטבח ובהתה בסיר החלב שעלה על הכיריים. שלוש פעמים שכחה לערבב בזמן, וכל פעם נזכרה מאוחר מדי: הקצף נשפך, ברח לכל עבר, והיא נאנחה בידיים וניגבה את הכיריים במטלית. כל פעם מחדש הרגישה בבהירות לא החלב הוא הבעיה.
מאז שנולד לה נכד שני, הכול במשפחה יצא מאיזון. הבת שלה נראתה עייפה, חיוורת, דיברה פחות. החתן היה מגיע מאוחר, אוכל בשקט או נכנס ישר לחדר. אסנת ראתה הכל וחשבה לעצמה: ככה אפשר להשאיר אישה לבד עם כל הנטל?
אז היא דיברה. בהתחלה בזהירות, ואחר כך כבר בקול רם. קודם עם הבת, אחר כך עם החתן. ואז שמה לב לדבר מוזר: אחרי הדיבורים שלה, האווירה בבית דווקא נעשתה יותר כבדה, לא קלה. הבת הגנה על בעלה, החתן נסגר, והיא חזרה לביתה עם תחושת מועקה שוב לא עשתה נכון.
באותו יום הלכה לרב השכונתי, לא בשביל עצה, אלא כי לא היה לה עוד לאן ללכת עם הלב הכואב שלה.
“אני כנראה לא טובה”, אמרה ולא הביטה בעיניו. “כל מה שאני עושה יוצא עקום.”
הרב ישב ושקע בכתיבה. רק אחרי רגע הרים ראש.
“למה את חושבת כך?”
אסנת משכה בכתפיה. “רק ניסיתי לעזור. ובסוף רק מעצבנת את כולם.”
הוא הסתכל עליה בעדינות, בלי שיפוט.
“את לא רעה. את עייפה. את מאוד דואגת.”
היא נאנחה. זה היה נשמע מדויק.
“אני מפחדת על הבת שלי,” אמרה בשקט. “מאז הלידה היא שונה לגמרי. והוא…” שלחה יד בתסכול, “כאילו לא רואה.”
“ואת שמה לב למה שהוא כן עושה?” שאל הרב.
אסנת הרהרה. נזכרה איך בשבוע שעבר ראתה אותו שוטף כלים אחרי חצות, חשב שאף אחד לא שם לב. איך בשבת יצא לטייל עם העגלה, למרות שהיה עייף.
“עושה… אולי כן,” אמרה בהיסוס, “אבל לא כמו שצריך.”
“כמו מה שצריך?” שאל ברוגע.
אסנת התכוונה לענות, אבל הבינה שאין לה תשובה ברורה. בראש רק רצף: יותר, לעזור, אכפתיות. מה בדיוק לא ידעה להגיד.
“אני רק רוצה שיקל עליה,” אמרה בשקט.
“זה תגידי אבל לעצמך,” אמר הרב בלחישה.
היא הביטה בו במבט שואל.
“מה זאת אומרת?”
“את כרגע מנהלת מלחמה, לא למען הבת שלך אלא מול בעלה. המלחמה שוחקת את כולם. גם אותך, גם אותם.”
אסנת שתקה דקות ארוכות. לבסוף שאלה: “אז מה, שאעשה כאילו הכול בסדר?”
“לא,” ענה, “תעשי את מה שעוזר. מעשים, לא דיבורים. ובשבילם, לא נגדם.”
בדרך הביתה חשבה על דבריו. נזכרה בעצמה כשהבת עוד הייתה ילדה, איך לא הרבתה להטיף, רק היתה יושבת לידה כשבכתה. אז למה עכשיו השתנה הכול?
למחרת באה אליהם בלי להודיע. הביאה סיר מרק. הבת הופתעה, החתן התבלבל.
“אני לא נשארת הרבה,” אמרה אסנת. “רק באתי לעזור קצת.”
ישבה עם הנכדים, נתנה לבת לישון. יצאה בשקט, מבלי להזכיר במילה אחת כמה קשה להם או מה צריך לשנות.
שבוע אחרי חזרה שוב. ואז שוב.
עדיין הבחינה במה שהחתן לא עשה, אבל התחילה לראות גם דברים אחרים: איך הרים בזהירות את התינוק, איך בערב כיסה את הבת בשמיכה, כשראה שאף אחד לא שם לב.
יום אחד, לא יכלה להתאפק, פנתה אליו במטבח:
“קשה לך עכשיו?”
הוא הופתע, כאילו אף פעם לא נשאל.
“קשה,” ענה אחרי רגע. “מאוד.”
וזהו. אבל פתאום נעלם משהו חד שהיה מרחף באוויר ביניהם.
אסנת הבינה: חיכתה ששחר יהיה מישהו אחר לגמרי. אבל היה צריך להתחיל בעצמה.
הפסיקה לדבר עליו עם הבת. כשזו התלוננה, לא אמרה אמרתי לך. רק הקשיבה. לפעמים לקחה את הילדים, אפשרה לבת לנוח. לפעמים התקשרה לחתן, שאלה מה שלומו. זה לא בא בקלות. היה הרבה יותר קל להתעצבן.
אבל אט אט הבית נהיה שקט יותר. לא מושלם, לא קל שקט.
יום אחד בתה אמרה:
“אמא, תודה שאת עכשיו איתנו, לא נגדנו.”
אסנת שקעה במילים האלו.
הבינה דבר פשוט: פיוס זה לא כשמישהו מודה בטעות אלא כשמישהו פשוט מפסיק להילחם.
עוד רצתה שהחתן יגלה יותר תשומת לב זה לא השתנה. אבל ליד זה נכנס רצון אחר, עמוק יותר: שמשפחתם תזכה לשקט.
וכל פעם שעלתה בה ההתמרמרות, הכעס, הצורך להעיר שאלה את עצמה:
האם חשוב לי להיות צודקת? או שחשוב לי שיהיה להם קל יותר?
והתשובה כמעט תמיד הובילה אותה לדעת מה נכון לעשות.
