ביומן חיי כתבתי: עשר שנים טיפלתי בסבא של אשתי. גרנו בדירת שכירות קטנה יחד עם הילדים שלנו בתל אביב. אחותה של אשתי, גלית, גרה בדירה של הסבא באותם ימים. אף אחד מהמשפחה לא ממש רצה לטפל בו לא חמתי, לא הנכדים האחרים. החיים שלי לא בדיוק הלכו לפי התכניות לא סיימתי תואר כי נהייתי אבא מוקדם מדי, וגם קריירה מפוארת לא בניתי.
הימים שלי נראו אותו הדבר: אני מתמרן בין טיפול בסבא, שטעון עזרה יום־יומית, לבין גידול הילדים שלנו.
אשתי התקשתה עם המתח בבית, והרבה פעמים הייתה יוצאת מהבית לכמה שעות, למצוא שקט. היא לא חיפשה אחרים מי בכלל רוצה אם לשני ילדים בלי דירה בבעלותה? תמיד חזרה אליי, ואני גם סלחתי, למרות שהאהבה כבר לא פרחה בינינו. הכל רק שיהיה כסף לילדים וגם לסבא הזקן. גלית הייתה מבקרת לעיתים רחוקות, ורוב הביקורים נועדו לבקש מהסבא את קצבת הזקנה שלו, או כדי להתלונן על בעיות כספיות. אבל האמת? היא ובעלה חיו בסדר בלי שכירות על הראש, יכלו להרשות לעצמם גם חופשות בברצלונה או לונדון.
לפני חמש שנים, סבא כתב לי צוואה והשאיר לי את הדירה: נהיית לי יקר מכל המשפחה. הנכדים לא סומך עליהם, ייתנו את הדירה לאמא שלהם או לאחותם. תן לילדים שלך, הנינים שלי, בית. זה מגיע לך על כל מה שעשית. שלא תרגיש שהקרבתי למעני את חייך לשווא.
אף אחד מהמשפחה לא ידע על כך. אבל מיד כשהתחיל הסוף להיות קרוב, הבת והנכדה שלו פתאום החלו לפקוד את ביתו לעיתים תכופות, מגלות דאגה. הסבא הבין טוב מאוד למה פתאום הפכו לקרובים כאלה.
אחרי הפטירה, הכל יצא לאור. חמתי וגלית ניסו ללחוץ שאשתי תוותר על הדירה כי גלית גרה שם. אשתי הסכימה, אך אף אחת מהן לא ידעה מה הסבא השאיר בצוואה.
יום אחרי, אשתי ארזה מזוודות וספרה לי שיש לה מישהו אחר. היא אמרה שנשארה כי לא רצתה לעזוב את סבא, אבל עכשיו הולכת. היא עזבה, ואני הרגשתי שמסירים לי משא כבד מהלב. כשנודע למשפחה על הצוואה, הוכרז עליי מלחמה: איומים, צעקות, קללות.
תקשיב, אתה לא תקבל את הדירה הזאת! לא יודע איך ‘טיפלת’ בסבא, או איך שכנעת אותו לחתום, אבל אנחנו נגרור אותך לבית משפט, אתה נוכל ונוכיח את זה. תן לאשתי ולנכדים חיים, סוף סוף יש לאשתי מישהו שמאושר איתה.
אתם יודעים מה גיליתי? שיש לי עכשיו אפשרות לשלוח את כולכם לכל הרוחות, להרבה זמן. יאללה צאו לי מהחיים!
המילים לא כאבו לי בכלל. אני בטוח שהחיים שלי רק מתחילים מחדש מצאתי עבודה, המשפחה שלי סוף סוף עם קורת גג, והכי חשוב אין לי שום קשר יותר למשפחה הזאת.
השיעור שלי מכל זה? לפעמים, כשאתה משקיע כל־כך הרבה באחרים, אתה מגלה שרק עצמך נשארו איתך באמת. לא להצטער על טוב־הלב, אבל לדעת לשמור גם על עצמך.
