החמות השנייה
אני כותב את כל זה ביומן רק כדי לפרוק מי היה מאמין שסיפור כזה יקרה לי, עמרי מזרחי, מנהל קליניקת האסתטיקה היוקרתית “אורון” בתל אביב.
הבוקר החל באי־נעימות. רחל, המנקה הצנועה עם הטי־שירט והכפפות הצהובות, דפקה על הדלת שלי בהיסוס ושאלה בקול שקט:
“סליחה, שמעתי שיש משרה פנויה של מעסה מתחילה. חשבתי, אולי אני יכולה להתאים…”
הרמתי אליה עיניים עייפות. הבוקר התפוצץ עוד משא ומתן עם משקיעים מארה”ב; הראש כאב לי ולא היה לי כוח לבעיות.
“את,” אמרתי בעצבים, “באמת חושבת שמישהי שאוחזת סמרטוט כל היום יכולה לגעת בלקוחות?”
היא התכווצה במבוכה. “עברתי קורסים אונליין… וגם הכנתי קורות חיים…” ושלפה דף מקומט.
ברגע הזה נכנס רמי שושני, סגני, והמבט שלו סיכם הכל.
“רמי, למה המנקה מסתובבת פה כאילו היא חלק מהצוות? תקח אותה מפה מיד! שלא תחזור עם שטויות כאלה.”
קרעתי את הדף, זרקתי את השאריות לרצפה. רחל, כורעת, אספה את הקרעים, עיניה רטובות. רמי גרר אותה למטבחון שום רגש, פועל בדיוק כפי שביקשתי.
בדמעות, היא ישבה על קצה תיבת החול לכיבוי אש שהתמקמה שם מאז שנות השמונים. זו מציאותי לעתים יש רגעים שקשה לסבול.
רחל עובדת אצלנו רק חודש. הניקיון לא היה חלומה, אבל המשכורת כאן הייתה עדיפה, והשמועה עליי “מנהל שהתחיל מרצפה והגיע רחוק” משכה אותה לנסות. היא רצתה ללמוד עיסוי, קריאת ספרים רפואיים ושעות של קורסי ערב, בלי תעודה רשמית כי לא היה לה כסף אחרי שבעלה, גילעד, עזב אותה ולקח איתו כל שקל, היא נותרה עם עדי, בת קטנה, וללא שקל אחד.
מאוחר יותר התגלה שגילעד היה מעורב בפלילים ושיקר לה, אבל לדאוג לעדיזו הייתה משימתה.
נשים בודדות, חד־הוריות, בסוף מוצאות עצמן בסלאלום של דירות שותפים וזכאות לקצבת נכות של אמהות. רחל, עדי וסבתא מרים גרו בדירת שיכון זעירה בבתים. מרים, לשעבר מתעמלת מצטיינת, לקחה אחריות על הנכדה כדי שרחל תוכל לטרוח ולחפש כל עבודה שהיא.
אחרי כל הדמעות בעבודה, חזרה הביתה לגלות שעדי זכתה בתחרות ציור בגן; רחל התמלאה בגאווה והמשיכה בדרכה.
בדרך חזרה השמש זרחה, אך הנפש נותרה קודרת. יוסי, אב הבית שלנו היחיד במרפאה שמכבד כל אדם ראה את הדמעות ונתן לה קצת בורקס גבינה שהכין בשבת. “הכול יסתדר, ילדה,” הבטיח בחיוך.
יום אחר כך נכנסה “מגייסת כוח אדם” חדשה בשם רבקה. היא ביקשה רזומה לסידרה של עבודות סיעוד להשגיח על אישה אלמנה עשירה ורחוקה משפחה.
רחל הסכימה. מחפשת כבוד ופרנסה, לא מותרות. כעבור יום קיבלה את ההודעה להיבחן לאשת סיעוד אצל גברת חנה שטרן לשעבר זמרת אופרה מפורסמת.
“בואי מחר עם ספר הבריאות ותעודת עבודה,” סיכמה רבקה, סוכנת המשרות.
בשבע בבוקר רחל נעמדה מול דלת בית הערבי המרשים ברחוב שדרות רוטשילד. מאבטח התבונן בה בעין חשדנית ופתאום קול חורק:
“מה את בוהה, מחפשת מה לגנוב?” מחנה הקטנה ומוזרה ישבה בכיסא מתקדם, מבטה נחוש כעוז נץ.
זרמתי. מדדתי נעלי בד דמויי כפפות לחדרי ניתוח, נזהרת לא לגעת בכלום. חנה דרשה אוכל, תה, לסדר לה פאה ולגלגל אותה במסדרון. כל טעות גררה קללה צורבת, ואם נשפך תה אשמה הייתה כמובן רחל.
אבל היא לא נשברה. ידעה שמדובר במבחן. התמודדה, גייסה סבלנות וחצי חיוך.
לקראת ערב איפשרה לה לבצע עיסוי רגליים; הרגישה שיפור קל ונרדמה. רחל, בהפתעה, שרדה את יומה הראשון.
השבועות עברו. רחל קיבלה יום חופשי בודד, בקושי ראתה את עדי אבל המזכורת אפשרה למרים לנוח, אחרי עשרות שנים של סחיבת תלבושות בתיאטרון.
אחרי חודשיים, חנה בדקה אותה מדי יום בדיחות, הערות עוקצניות, מבחנים קטנים, תיקים למכביר. אט־אט הפכה רחל לבת ברית ותיקה, תמכה בה בעיסויים יומיומיים בתקופות הכאב המחמירות.
פעם אחת שאלה חנה: “תגידי, איך הבת שלך מסתדרת שאין אותך כמעט?”
רחל ענתה: “יש לי רק את עדי ואמא שלי.”
“תביאי אותה, אני אוהבת ילדות שקטות.”
כך הגיעה עדי לביקור ראשון. איירה דיוקן של חנה, ותמונה זו קיבלה כבוד של מקום בבית. קירות נפרצו, לבבות התרככו.
ערב אחד, תוך סידור ספרי אמנות ישנים, רחל מצאה אלבום דהוי. בעיון קצר, ראתה תמונה מפתיעה מרים הצעירה בחברת חנה.
“מאיפה, מאיפה התמונה עם אמא שלי?”
חנה השתעלה, והביטה בה בעיון: “את הבת של מרים?? אלוהים, רק עכשיו הבנתי על מי את מזכירה לי…”
הסתבר שהיו חברוֹת ילדות. מרים, מתאמנת וספורטאית מהפועל תל אביב, וחנה, זמרת קונסרבטוריון צעירה, נפרדו בגלל ריב מגוחך על בחור, ולא דיברו ארבעים שנה.
רחל לא יכלה לשאת בלבה את הסוד. כשמרים באה לקחת את עדי יום אחד, אמא גדולה וחנה הקטנה דווקא הלחצו, נדרו חרבות מילוליות, ואז חשפו פיוס מרגש: שתיהן שמרו זו על זו גם מרחוק. במיוחד כשמרים הצילה את חנה מרמאות גברית רודפת דירות כבתיאטרון הילדים (“כן, זו הייתי אני”).
חנה, רתוקה לכיסא גלגלים, פתחה את ליבה, “בואי, תעברי לגור כאן עם המשפחה.”
מרים סירבה אבל חנה קבעה עובדה; שכירות, ביורוקרטיה ורווחה יהיו מעתה דאגתה. מרים זקוקה לניתוח יקר לב וחנה שילמה הכול בעצמה, “את לא תתווכחי איתי!” בתמורה דרשה רק שרחל תלמד עיסוי מקצועי: “מי כמוני יודע כמה זה נדיר.”
מרים נותחה בבית חולים אסותא אצל ד”ר נדב בר־און, קרדיולוג צעיר ונעים הליכות. הוא גם היה האחד שהחמיא לרחל על האכפתיות, והתחיל להגיע בהדרגה למפגשים חינניים אצל חנה.
חנה, מצידה, הכריזה: “אתן המשפחה שלי ואני לא רוצה עוד עובדות. רחל, את תלמדי ותהיי המטפלת שלי בתעודה אני משלמת.”
רחל למדה עוד ועוד קורסים מובילים בתל אביב וניהול מגע עם חולים. ד”ר נדב שיבח אותה, שלח לה חולים לשיקום, הכיר לה חברים מקרדיולוגיה. היא עבדה בבקרים, אחרי הצהריים הייתה עם עדי ועם אימה, שמחלימה עכשיו.
עדי התקדמה בלימודי אמנות; מרים ליוותה אותה לשיעורי ציור וטיולים. חנה, כסבתא שנייה, חיבקה את שתיהן בלב פתוח למרות הכאב.
בין טלפון לנייד של ד”ר נדב וחיבוק של עדי, חשבתי: תראו מה קרה לולא רגע של אומץ, הכל היה נשאר תקוע.
אז למדתי הגורל מביא אותך לפעמים לתחתית, רק כדי להעלות אותך גבוה ממה שדמיינת. תמיד יש עוד דרך, כל עוד יש לב פתוח, רצון לעזור, ועיניים שמחפשות עוד תקווה.
