למה יש לכם ציפיות ממערכות שונות על המיטה? זה לא לטעם טוב, ובטח גם לא נעים לישון ככה כשאחת היא מכותנה פשוטה והשנייה מסאטן. מרקמים שונים מגרדים בעור, אמרה רחל דינה בקולה הרך, שכמו תמיד עטף במעטה דאגה מדומה שגרם לעפעף השמאלי של נועה להתחיל לקפוץ.
נועה, שעמדה במטבח וערבבה קדירת ירקות, נשמה עמוק כדי להרגיע את הדופק המהיר. ארוחת הצהריים של שבת, שכבר הפכה לעינוי המסורתי, הגיעה לשיא. החמות ישבה לצד השולחן, זקופה כעמוד, בוחנת כל שטח במבט חודר, כאילו שום פגם או לכלוך לא יוסתר מעיניה.
רחל דינה, לי ולעידו זה הכי נוח, ענתה נועה בניסיון לשמור על קור רוח. לא מפריע לנו. הכי חשוב שהמצעים תמיד נקיים ורעננים.
כל הקטנות האלו, נשפה החמות, שוברת לחם בידה בדיוק. החיים, נועה’לה, עשויים מהרבה קטנות. היום ציפיות שונות, מחר כוס מלוכלכת בכיור, ומחרתיים? המשפחה מתפרקת. שיגרה זה כמו מלט, מחזק את הקשר, או הורס אותו, אם האישה הממ מתעלמת מהפרטים.
עידו, בעלי, הפנה מבטו עמוק לתוך הצלחת, כאילו מצא עניין גדול במיוחד בגזר. עידו היה איש מתוק, נאמן וטוב לב, אבל בענייני אמא שלו הפך לייעלום שבכתר, מוכן לקבור את הראש בחול. נועה כבר ידעה: אין ממי לצפות לגיבוי. עידו אוהב את שתיהן, ושונא עימותים פן יעליב אחת מהן.
דרך אגב, המשיכה רחל דינה ולגמה תה נענע, ראיתי כששטפתי ידיים, שבמדף העליון בארון האמבטיה שלך בלאגן. קרמים, שפופרות, הכל מעורבב. כדאי לך, נועה’לה, לקנות סלסלאות מסודרות עכשיו יש מבצעים. סדר בארונות סדר בראש.
נועה קפאה עם המצקת. ארון, מדף עליון לשם ללא כיסא אי אפשר להגיע. לא סתם “שטפה ידיים”, אלא סיירה.
הסתכלת בארון הסגור? שאלה נועה, מסתובבת אל החמות.
נו, למה את נשמעת כזאת נוקשה? “הסתכלתי” רחל דינה קימטה את מצחה. חיפשתי צמר גפן, רציתי לסדר את האיפור. הארון היה פתוח קצת. אני לא אשמה, ואם יש בלגן אז זה קופץ לעין. את יודעת, זה רק לטובתך, יהיה לך קל יותר למצוא הכל.
הארוחה הסתיימה בדממה מתוחה. כשדלת הדירה נסגרה אחרי החמות, נועה התרסקה על הספה בסלון, מותשת. תחושת חדירה דביקה רדפה אותה כבר כמה חודשים, מאז שהם נתנו לרחל דינה מפתח “למקרה חירום” פתאום דברים מוזרים התחילו לקרות בבית.
שמלותיה נתלו לפי צבעים, לא לפי אורך; קופסת קפה עברה מדף אחד לאחר; התחתונים שלה התגלגלו לרולדות קטנטנות במקום הערמות.
עידו, אמא שלך שוב שיחררה ידיים על הדברים שלנו, נועה שמטה לעברו, כשפינה את השולחן.
נועה, די פלט עידו בשקט. היא סתם סידרה. היא אישה של פעם, סדר זה קדוש. היא לבד, משעמם לה, תני לה להרגיש מועילה. את יודעת שזה לא מרוע.
דאגה זה לשאול אם צריך עזרה, ענתה נועה. לא להזיז לי את התחתונים. זה לא נעים לי, אני מרגישה אורחת אצלי בבית.
אדבר איתה, הבטיח עידו, ונועה ידעה שלא יקרה מזה ולא כלום. הוא יגיד משהו כללי ואמא שלו תיעלב, תבכה, תאמר “זורקים אותי מהמשפחה” ועידו ייסוג.
עבר שבוע. נועה ניסתה לשכוח, שקועה בעבודה. היא מנהלת לוגיסטיקה בחברת שילוח, וקפצה מהבית רק בשעות הערב. ביום שלישי, כשחזרה מוקדם ישיבה התבטלה שמה לב עקבות דהויות בכניסה. הריח באוויר היה מוכר אותו בושם כבד ומתוק “שורשים”, שרחל דינה לבדה משתמשת בו.
במיטה מצאה את מגירת המסמכים לא סגורה היטב, משהו לא רוטן נועה תמיד נועלת עד הסוף. תיקיית המשכנתא הושארה מעל הדרכונים, כשברור לה שפעם אחרונה הסתירה אותה מתחת. המעטפה עם החיסכון לחופשה הייתה מקומטת, כאילו נבדקו השטרות.
כעס לוהט טיפס בה. זה כבר לא סדר בארון זו חקירה. חיטוט גלוי. החמות נכנסת בהיעדרם עם “מפתח חרום”, ובודקת להם את העניינים הכספיים.
היא לא התפוצצה מיד ידעה שאם אין לה הוכחות, רחל דינה תכחיש ותמציא סיבה: “ריח גז”, “השקיתי צמחים”. עידו שוב יאמין לה. היא צריכה הוכחה של ברזל.
בצהריים נפגשה עם חברתה תמר בבית קפה. תמר עברה שני גירושים ויש לה אף עורך דין, כך שסיפורי חמותים הם בשבילה יומיום.
חח, קלאסיקה, לעגה תמר. היא בודקת לכם חסכונות? אולי היא בכלל מחפשת חומר מפליל?
תמר, איזה חומר? אני מקסימום עושה עודף מהסופר.
אולי היא מקווה למצוא מכתבים בהם את קוראת לה “מכשפה”. או קבלות מחנות יוקרה! כאלה נשים אוהבות לרשום הכל לעיתות הצורך.
נועה הרהרה בזה. רעיון הדוסייה הדליק לה נורה.
תמר, אני חייבת להוכיח, שלא תוכל להכחיש. וגם שעידו יראה. עד הסוף.
מצלמה נסתרת קני קטנה, מתחברת ב-WiFi. תדביקי במדף הספרים, שיהיה לה פריים על הארון. תעשי פיתיון.
מה זה פיתיון?
משהו שיהיה בלתי אפשרי לא לגשת אליו.
בערב קפצה נועה לא.ב.י. בבית. התקינה סט מצלמות דקה בין ספרי הקלאסיקה, מכוונת ישירות על הארון ומגירות החדר. המצלמה זיהתה תנועה שלחה התראה לנייד.
אבל היא לא שכחה את הרעיון של תמר לפיתיון. היא יצרה קופסה אדומה מעוטרת, סדרה בתוכה “ממצאים סודיים” לחלוטין תמימים: קבלה מודפסת ממועדון בדיחות על סך 500,000 ש”ח, מסכה נוצתית ביזארית, ועל הקופסה כתב ענק: “פרטי! לא לפתוח! סודי ביותר!”.
בפנים היה דף ועליו כתוב:
“רחל דינה היקרה! אם את קוראת סימן ששוב דחפת את האף. תחייכי: מצלמה נסתרת מצלמת אותך! בעוד חמש דקות הסרטון נשלח לעידו. צפייה נעימה!”
נועם הוסיפה גם קפצון נוצצים קטן שקופץ בפתיחה. ליתר הבטיחות, היא דאגה להניח את הקופסה כחלק מתכולת המדף שאתו החמות אוהבת לבדוק.
ביום חמישי, כשהם יצאו מהבית, אמרה נועה בקול רם (יודעת שהוא יעביר לאמא):
היום צפוי יום מטורף, נחזור אולי ב-22:00, יש ישיבה ארוכה.
עידו הנהן:
אמא שאלה אם צריך להשקות, אמרתי שלא, אבל מי יודע אולי תקפוץ.
שתבוא, למה לא, קרצה לסירוגין.
משנעלו את הדלת, בדקה נועה את המצלמה הכול עבד. הפיתיון הנוצץ חיכה לה.
היום עבר לאט. נועה בדקה את הטלפון כל כמה דקות. כלום. ואז, ב-14:30 נורית הודעה: “התגלתה תנועה: חדר שינה”.
יצאה לפרוזדור, שמה אוזניות, פתחה את האפליקציה.
שם על המסך, בגוונים אפורים, נראתה רחל דינה. לא בבגדי רחוב, אלא בחלוק בית אותו שמרה, מסתבר, אצלהם במדף המעילים. היא סקרה את החדר, ניגשה תחילה לשידה של עידו שלפה, חיפשה, חזרה. אחר כך למגירות של נועה, מזיזה, מסובבת, מקפלת “בסדר שלה”. נועה הרגישה את הדופק עולה. היא לחצה “הקלטה”.
סיימה, עברה לארון הבגדים, הרימה שמלה, בדקה פתקיות, רחרחה חולצה. ואז נתקלה בקופסה האדומה. מבט חטוף לדלת, לבטים וסקרנות ניצחה.
שלפה, הניחה על המיטה, פתחה.
בום!
גם בלי סאונד היה ברור שזינקה. עננת חשמליית נוצצים עפה לה על הראש, על החלוק, על המיטה. הלב הלם. רחל דינה נדהמה, בודקת מיד מה כתוב בדף, פניה מחווירות. ניסה למצוא מאיפה מצלמים אותה, עיניה שורקות לצדדים בלחץ.
שנייה אחרי, זרקה את הדף, ניסתה לנער את הנצנצים לשווא, הם נדבקו אליה. שיטטה לאסוף, מרחפה וחסרת אונים. ואז ברחה מהחדר. תוך דקה תנועה במסדרון.
נועה שמרה את הסרטון, נשמה, וחייגה לעידו.
עידו, אתה יכול לדבר? דחוף.
מה קרה, נועה?
הכול בסדר. רק תבוא מוקדם, ונלך לאמא שלך. היום.
למה? את עייפה
השתנו התכניות. עידו, שלחתי לך סרטון בוואטסאפ. תצפה עכשיו. אני מחכה.
שתיקה. רק קולות עמומים של משרד. ואז צפיה בסרטון.
דקת דממה.
זה מהיום? קולו היה רך מאוד.
עשרים דקות אחורה.
היא חיטטה לך בארונות? והקופסה…
חשדתי, עידו. לא רציתי להאמין. אבל הייתי חייבת להגן על עצמי. אתה הרי לא האמנת לי.
עידו שתק. שמעו אותו נושם כבד. לא קל לראות את אמא שלך מפרה גבולות אינטימיים, מסדרת תחתונים, מחפשת מסמכים, בודקת בגדים.
אני מבקש חופש, אמר לבסוף. ניפגש עוד חצי שעה ברכב.
אצל רחל דינה, עידו נהג בשתיקה לחוצה, חולץ פרקים בלחץ. נועה לא הפריעה.
רחל דינה פתחה להם, שיער רטוב טרחה לשטוף נוצצים, אבל כמה נצנצים שובבים עדיין נצצו בעורפה.
אוי, עידו, נועה למה לא הודעתם?
אמא, צריך לדבר, עידו עבר למטבח. היא רועדת, הסיטה כוסות, לא מסתכלת בעיניים.
תתיישבי, אמא, עידו קיבל תוקף. לא צריך תה.
היא התיישבה, כפות ידיים על הברכיים.
ראינו את ההקלטה, אמר.
איזה הקלטה? ניסתה קלות שכנוע, אך לפתע קולה נשבר.
אמא, לא צריך להעמיד פנים. הייתה מצלמה בחדר שינה. ראינו הכל את הארונות, את המגירות, את הקופסה.
רחל דינה האדימה.
צילמתם את אמא שלכם? כמו גנבת?! מה נסגר איתכם?
אבל איך לא הססת לחטט לנו? שאלה נועה בשקט. לגעת בתחתונים, במסמכים, בכסף? מה חיפשת?
רק סדר! פרצה בצעקה רחל דינה ודמעה נצצה בעניה. היה לך שם בלגן! עידו הולך לחולצות מקומטות! הלב שלי נשבר! ואת טריקים עם נוצצים! הלב שלי עוד רגע עוצר!
די, אמא, דפק עידו על השולחן. זה נעצר כאן.
החולצות הן תמיד מסודרות. ואם לא זו לא החלטה שלך. אין לך זכות להיכנס כשהבית ריק.
הוא שלף את ידו.
את המפתחות.
מה? התכווצה רחל.
תחזירי את המפתח לבית שלנו. עכשיו.
תוותר על אמא שלך, בגלל ה הצביעה על נועה בגלל בגדים? תתעורר! אני הקרבתי בשבילכם חיים!
חצית גבול, אמא. השפלת את אשתי ובגדת באמון שלי. לא רוצה להרגיש שנכנסים לי לפרטיות. את המפתחות.
רחל דינה בכתה, הפעם באמת. בידיים רועדות הורידה את מחזיק המפתחות דב קטן (עידו קנה לה), זרקה לשולחן.
קחו! תחנקו בסיר שלכם! אבל אל תבואו לבקש מחילה כשימאס לכם מהלכלוך, או כשתפשטו רגל!
תודה, ענתה נועה בשקט, לוקחת את המפתחות. כך צריך. הבית פתוח רק בהזמנה.
יצאנו, הדלת נסגרה. האוויר הרגיש פתאום חופשי. נועה נשמה עמוק. כבדים ירדו לה מהכתפיים.
תסלחי לי, אמר עידו, יושב ליד ההגה, בלי להביט. הייתי עיוור. הייתי צריך להאמין לך.
אתה אוהב אותה, נועה חייכה אל ידו. מותר. קשה לחשוב שבנאדם קרוב מסוגל לפגוע. העיקר שזה נגמר.
נגמר, מבטו התרכך. את עשה את זה חכם. הקופסה איזה סטארטאפ.
אילתרתי, צחקה נועה. את הנוצצים אני אשאב אח”כ.
בערב החליפו מצעים. ואז ישבו, הזמינו פיצה, שתו יין.
רחל דינה לא התקשרה חודש. הקפיאה יחסים. מדי פעם ברכה ביובש בוואטסאפ פה ושם. עידו ענה בקרירות, לא יותר. לביקור לא באה, ובקשות לא קיבלנו ממנה. יחסים שלום קר, וזה הספיק לנועה.
חצי שנה אחר כך, באירוע משפחתי אצל דודתו של עידו, שוב נפגשו. רחל דינה ישבה סגורה, מנופפת שפתיים כשראתה את נועה, בלי סצנות.
כשכולם התיישבו, הדודה התלהבה לכל: “איזה סט של כוסות קניתי! שמתי בארון גבוה ואסרתי על הילדים לגעת סקרנים קטנים, נכנסים לכל חור”
נועה תפסה את מבט רחל דינה. היא הסמיקה במהירות והסתכלה לתוך הסלט.
נועה חייכה לעצמה, נגעה ביד עידו. הגבולות שלהם סגורים היטב. ואת המפתחות לעולם רק אצלם.
לפעמים, כדי לעשות סדר אמיתי, לא מספיק לארגן בגדים צריך לסלק מהבית את מי שמערבב לך את הנפש. ואם זה דורש קופסת נוצצים מגיע לך יותר שקט משציפית לו.
