חמותה של שַרית החליטה לבחון אותה. מה שקרה הפתיע את כולם
מרגלית בן-דוד התקשרה ביום חמישי בערב. יגאל ענה לשיחה, דיבר עשר דקות, ואז נכנס למטבח עם מבט של מי שמביא בשורה שלא ברור איך ימסור.
אמא שלי תבוא, אמר. לכמה שבועות.
שרית ערבבה את המרק.
מתי?
בשבת.
שרית כיבתה את הגז.
כמה שבועות. היא ידעה טוב מאוד מה זה אומר אצל מרגלית בן-דוד. כמו “קצת” מלח במתכונים שלה עניין שכולו בעיני המתבונן.
בדיוק בצהריים בשבת הופיעה החמות עם תיק עצום שרשרשרת צנצנות בתוכו, ועם ההבעת ההיא של מפקח שמגיע בדיקה מדוקדקת. בוחנת. אותה התקתבות על דירה שכמעט רוכשים.
אז, סקרה את הכניסה, אין אבק. כבר סימן טוב.
יגאל צחקק. שרית חייכה.
זה כנראה היה מחמאה.
מרגלית נכנסה למטבח, הציצה למקרר ממש בדרך אגב, וזה נאמר ברוח חולפת ואמרה בחשש:
את קונה יוגורט דל שומן? ליגאל צריך מלא שומן, יש לו קיבה רגישה.
הוא ביקש כזה, ענתה שרית.
טוב, מה שהוא ביקש… סגרה את המקרר במבט שהסתיר גילוי משמעותי שתזכור הלאה.
בערב, אחרי שיגאל נכנס להתקלח, התיישבה החמות על הספה, הניחה ידיים בעדינות ואמרה בקול רגוע, כמעט מלטף:
שרית, אל תיעלבי. חשוב לי להבין מי את באמת.
מרגלית הייתה אשת מקצוע, בלי ספק.
היא התנהלה ברוגע, כמו משמרת עתיקות שמסירה שכבה-אחר-שכבה מהעבר. כל הערה מדודה, עם חיוך, ובעיקר תמימה לכאורה.
ביום השני גילתה את המגבות.
שרית, אמרה בשקט, כשהיא עומדת עם מגבת בידה באמבטיה את יודעת שמגבות צריך לתלות שהלולאה למטה? ככה הן מתייבשות הכי טוב.
אני תמיד תולה ככה, אמרה שרית.
ברור, ברור, הסכימה מרגלית, ותלתה את המגבת שלה “נכון”, הלולאה למטה, כמו דגל חדש.
החולצות של יגאל היו מסודרות, מגוהצות, על קולבים לפי צבעים. החמות פתחה את הארון, בחנה, הנהנה לעצמה ולחשה:
הצווארונים קצת מקומטים. או שאולי ככה את התכוונת.
שרית עמדה בצד וחשבה: היא לא שאלה שאלה. זוהי קביעה מפורשת שאי אפשר להשיב עליה.
העציץ שעל אדן החלון פיקוס ותקין, זכר ליחידת דיור ישנה, עבר איתה שכונתיים הושקה, לפי דעתה של החמות, “בצורה לא נכונה”.
שרית, פיקוסים אוהבים מים כלפי מטה, לא עליהם ישירות. דווקא בתחתית.
הוא חי אצלי שמונה שנים, ענתה שרית.
נו, וגם מה? היה יכול לשגשג יותר.
הפיקוס שתק, ואולי עשה טוב.
ארגון המוצרים במקרר הוליד הרצאת-עומק עם דוגמאות: מוצרי חלב על המדף האמצעי, בשר רק למטה ובקופסה, ירק בשקית עם חורים אחרת נובל, ביצים במגש יהודי ולא בדלת שם הן זזות. שרית הקשיבה והנהנה. הנהנה והקשיבה. הביצים, כמו תמיד, נשארו בדלת.
בערבים מרגלית דיברה בטלפון שרית שמעה מהמטבח, כי הקירות בדירה דקים, והחמות בעלת קול שעלה מהכיתות.
לא, תמרה, בסדר גמור. משתדלת. אבל רואים מיד לא מתאימה. מרק עם שעועית. עם שעועית, את קולטת? יגאל אוכל כי מנומס, לא מעליב. אבל אני רואה. וגם מגבות… וגם עציצים…
שרית עמדה ליד הכיור, שטפה ספל, וחשבה: כמה זמן עוד? ההרגשה שהמבחן כבר נכשל. מה עכשיו?
יגאל התבונן בכל בזו הסבלנות הגברית, שבעצם מביעה: אני מבחין אבל מעדיף לא להגיב, כי לא יודע מה לעשות ומקווה שהכול יחלוף.
בערבים היה שב ואומר:
אל תתייחסי. היא רק דואגת.
אני יודעת, עונה שרית.
היא לא רעה.
אני יודעת, יגאל.
העיקר, שתבין שטוב לנו ביחד.
אני יודעת.
נשא אליה עיניים מעט אשמות, מעט אסירות תודה. טוב שאת מבינה. טוב שאין צעקות. טוב שאת שקטה.
טוב חשבה שרית, והלכה לשטוף כלים.
ביום העשירי מרגלית השאירה בכוונה מבולגן במטבח. שרית חזרה מהעבודה בשש וחצי שולחן עמוס כוסות מלוכלכות, פירורי לחם, חמאה פתוחה. החמות ישבה וצפתה בטלוויזיה.
שרית ניקתה. שטפה. ניגבה.
בערב אמרה מרגלית ליגאל בשקט במסדרון, כשחשבה ששרית במקלחת:
יגאל, שמת לב ששוב היה מבולגן במטבח? כנראה קשה לה להספיק.
שרית עמדה במסדרון, מגבת בידה.
יגאל שתק.
“נו, עכשיו זה ברור,” חשבה שרית.
היא לא נעלבה. בעצם לא באופן שאפשר היה לראות.
אבל למחרת, כשמרגלית הכריזה בארוחת בוקר שבשבוע הבא מגיעות שלוש אחיותיה “סתם, לקפה, להכיר מקרוב” שרית חייכה ואמרה:
מצוין! נשמח.
יגאל הביט בה במבוכה קלה. מרגלית במבט חשדני. שרית סיימה את הקפה ויצאה לעבודה.
“נראה מה יהיה,” כפי שאוהבת החמות לומר.
האורחות הופיעו בשבת, בשתיים וחצי.
שלוש אחיות זינה, כלילה ואביגיל נשים אסרטיביות, תכליתיות, דעותיהן ברורות וקולן איתן. הן פשטו לכניסה, בדקו במקצועיות, והתפשטו ממעיליהן.
דירה יפה, אמרה זינה, הרבה אור.
עשיתם שיפוץ מזמן? שאלה אביגיל.
לפני שלוש שנים, ענתה שרית.
רואים, פסקה אביגיל. מה רואים לא פירטה.
מרגלית קיבלה אותן כמו במאית שמעבירה שחקנים לבמה בהצגה חיה. יגאל נטל את המעילים. שרית עמדה בצד, שלווה, בלי בדל טרדה.
זה כבר הדליק נורה אצל החמות.
נכנסו לסלון. התפזרו בישיבה. זינה סקרה, סידרה כרית סתם, מתוך הרגל ושאלה:
אז שריתי’לה, מה מוגש לנו לצהריים?
וכאן (הנה החלק המוזר!) שרית עשתה משהו שממש לא ציפו לו.
היא פנתה אל מרגלית. בנימוס. בלי הדגשה תיאטרלית.
מרגלית, חשבתי, שאולי את תנהלי את המטבח היום. הרי ברור שאת מבשלת נפלא, הרבה יותר ממני. אני הרי לא אעשה בושות לפני האורחות.
שקט.
מרגלית בהתה בשרית. שרית חייכה, פתוחה, כאילו זה הדבר הכי טבעי בעולם ולא מבינה מה הפסיקה הפתאומית שאופפת את החלל.
אני, התחילה לומר החמות.
יש הכול, הוסיפה שרית. עוף, ירק, תבלינים. קניתי בבוקר. כולם יודעים שאת בשלנית אדירה, יגאל רק משבח.
יגאל מצא לפתע עניין עצום בריצוף.
כלילה הרימה גבה לעבר זינה. אביגיל בחנה בסקרנות את מרגלית.
טוב, אמרה מרגלית. בכיף.
וצעדה למטבח.
שרית התיישבה ליד זינה עם חיוך פשוט:
איך היה להגיע? היו פקקים?
זינה נבוכה קמעה, התאוששה וענתה. אחר כך אביגיל הוסיפה על הפקקים. כלילה נאנחה וסיפרה שבשכונה שלה בכלל אי אפשר לעבור בשבת. השיחה קלחה מאליה, כי כולם הרגישו נבוכים לשתוק.
נשמעו קולות מהמטבח.
טריקות של דלת מקרר. שקט ממושך. שוב טריקות. קולות סירים. רעש חיפושי עמוק בארון.
שרית! קראה מרגלית, איפה תבנית האפייה?
בארון התחתון, ימין ענתה שרית מהספה.
הפוגה.
לא רואה.
מתחת לתבנית הגדולה.
הפסקה ארוכה.
אה, מצאתי.
זינה גמגמה. כלילה בחנה תמונה. אביגיל בהתה בחלון, נפשה תועה.
שרית פנתה לכלילה:
לשתות תה בינתיים? אני אשים קומקום.
אשמח, אמרה כלילה בתחושת הקלה.
שרית נכנסה למטבח, עמדה שנייה ליד החמות שהביטה בקולפת תפוחי אדמה, כמו גנרלית שפתאום מוצאת עצמה בקו הראשון.
לא אמרו מילה זו לזו.
שרית הרתיחה מים, לקחה כוסות ויצאה.
הארוחה יצאה. אחרי שעה וחצי, לא מהירה, בלבול מסויים, העוף יצא קצת יבש, הרוטב דליל. מרגלית ערכה שולחן עם ההבעה של מי שמבצעת שליחות אך ליבו אינו שם.
זינה טעמה ואמרה:
מרגלית, אין על המטבח שלך.
בארוחה היה שקט כלשהו. לא מבוכה, לא דממה, אלא הסכמה אילמת. כולם ידעו, כולם שתקו.
שרית ניהלה שיחה שגרתית, שאלה על הילדים של כלילה, דיברה בצחוק על הגינה, מזגה תה.
מרגלית ישבה בראש השולחן ולא אמרה דבר.
כשכל האורחות הלכו והכלים נשטפו, יצאה מרגלית מהמטבח, מייבשת ידיה באותה מגבת תלויה היטב לולאה למטה.
שרית ישבה בסלון עם ספל תה. יגאל לידה.
החמות עמדה רגע בדלת, צעדה פנימה, התיישבה בכורסה, שתקה דקה. בחוץ כבר חושך סמיך, וברקע הטלוויזיה של השכנים.
יפה ניהלת פה את העניינים, אמרה מרגלית.
אני פשוט יודעת מה אני רוצה, ענתה שרית.
מרגלית הנהנה. קמה. הלכה לחדרה ובדלת נעצרה ולחשה, בלי להביט:
המרק שעועית שלך, אם נודה באמת, היה בכלל לא רע.
ויצאה.
יגאל הרים עיניו.
מתי עלה לך הרעיון הזה, לחש. כל המטבח.
כשתקעת מבט במסדרון, ענתה.
הנהן. ולא שאל עוד.
שלושה ימים אחר כך, מרגלית ארזה לבד, הזמינה מונית, חיבקה את יגאל, ואז, אחרי שתיקה קלה, גם את שרית.
שרית נעלה אחריה את הדלת, נכנסה לאמבטיה ותלתה שוב את המגבת, הפעם לולאה למעלה, כמו תמיד.
