מאמי, תקשיבי, יש לי סיפור שלא תאמיני. זה קרה כשהחמות שלי, אלה מרים, החליטה להגיע אלינו לביקור כזה… “קצר”. כבר כשהיא התקשרה ביום חמישי בערב, נדב קיבל את השיחה, ואני ישר קלטתי מהול בפנים שלו שהוא הולך לומר לי משהו שאני כנראה אצטרך לבלוע.
“אה, אמא שלי תבוא… לכמה שבועיים.” אני באמצע סירים עם תבשיל עדשים, שואלת, “מתי?” “בשבת.” כיביתי את הכיריים ובלעתי חיוך. שבועיים אצל אלה מרים, זה מושג כמו “שים קצת מלח” הכל יחסי.
בשבת בצהריים דופקת אצלנו בדלת, עם תיקים שלמות מהשוק, הכל מצפצף מזכוכית וכל הכניסה הרגישה פתאום כבדיקה בטאבו: “נו, אין פה אבק, כבר סימן טוב”. נדב צחק ואני פשוט הנהנתי. נראה שגם זו הייתה מחמאה במושגים שלה.
עברנו למטבח, ישר פותחת מקרר (כאילו במקרה), ואז עם העיניים הסורקות שואלת: “את קונה לנדה חלב דל שומן? הוא צריך 3% לפחות עם הבטן שלו”. אני אומרת: “הוא ביקש” “עזבי, מה שהוא מבקש, הוא לא מבין בזה”, סוגרת את הדלת של המקרר כאילו גילתה משהו חשוב עכשיו.
בערב, נדב נכנס למקלחת, ואלה מרים מתיישבת על הספה, שמה ידיים שלה אחת על השנייה כמו מורה, ומתחילה: “תשמעי, נעמה, אל תיעלבי. חשוב לי להכיר אותך, מי את באמת”.
והיא? עובדת בשקט! על כל פעולה אצלי נגיעה קטנה, כאילו מתקנת פסיפס של בית כנסת עתיק. כל הערה נזרקת עם חיוך, כאילו סתם משהו שעלה לה.
ביום השני מגלה את המגבות: “את יודעת, צריך לתלות מגבת עם הלולאה למטה, ככה היא מתייבשת”. אני אומרת: “אני ככה רגילה”. “טוב, בסדר…”, והיא תולה את שלה כמו דגל על המצודה.
אחר כך הארון של נדב נבדק: כל חולצה מגוהצת, צבעים מסודרים. פותחת, מהנהנת: “הצווארונים, אולי צריך עוד קצת גיהוץ. אבל תעשי איך שנוח”.
העציץ בחלון פיקוס ישן ששרד איתי שלוש דירות בתל אביב זה גם היה לא לפי הספר: “את משקה אותו לא נכון. צריך לנקות מלמטה, לא מלמעלה”. אמרתי: “הוא חי איתי שמונה שנים כבר”. “נו, יכל להיות לו יותר טוב”.
הסופרמרקט במקרר קיבלתי שיעור פרטי: חלב באמצע, בשר למטה, ירוקים בניילון מחורר, ביצים לא בדלת אלא רק במתקן. הנהנתי, ביצים נשארו איפה שאני רגילה.
ובלילות, אני שומעת אותה מדברת בטלפון עם חנה: “נחמדה, מתאמצת, אבל לא בנויה לבית. עשתה קוסקוס עם אפונה אפונה, אפשר לחשוב! נדב אוכל, הוא מנומס, אבל אני רואה. ומגבות היא לא יודעת”, וכן הלאה בסגנון הזה.
נדב כל הערבים משאיר את עצמו בחוץ מזה. “אל תקחי ללב, היא דואגת”. “אני יודעת, נדב.” תחושת אשמה עם טיפת הקלה: “העיקר שאת לא עושה עניין”.
ביום העשירי, אלה מרים משאירה בכוונה מטבח פיצוץ כלים בכיור, חמאה פתוחה ופרורים ואני נכנסת אחרי יום עבודה, מסדרת, מדיחה, לא עושה סיפור. בערב, היא אומרת לנדב במסדרון, בלי לדעת שאני שומעת: “אתה שם לב שלא מסודר כאן? כנראה לא מספיקה”.
אני קולטת, לא נפגעת באמת, אפילו מחייכת לעצמי. אבל ואז, למחרת, בארוחת הבוקר, היא מודיעה שכפיר, שרה ויעלי האחיות שלה באות השבוע “סתם, להכיר את נעמה יותר טוב”.
“מעולה, נשמח”, חייכתי. נדב עוקץ מבט לא בטוח. אלה מרים אפילו קצת חשדנית. אספתי את התיק ויצאתי לעבודה, בראש שלי: “בואי נראה אותך.”
בשבת בשלוש כולם נוחתות אצלנו: שלוש אחיות נשים דעתניות, מלאות ביטחון, ואין עניין שלא יביעו עליו דעה. נכנסו, משקיפות במהירות, מפשיטות מעילים כאילו זה ביקורת רישוי בעיריית רמת גן.
“כמה יפה פה, דירה מוארת”, מחמיאה שרה. “מתי שיפצתם לאחרונה?”, יעלי שואלת. “לפני שלוש שנים”. “נראה”, מחייכת בערפול.
אלה מרים משגיחה על כולן כמו במאית על במת תיאטרון. נדב עסוק במעילים, ואני עומדת בצד, רגועה, לא מתרגשת.
נכנסו לסלון והתיישבו. שרה מיישרת כרית, ואז שולפת: “נו, נעמה, מה את מכינה לנו היום?”
וכאן הפתעתי. פשוט הסתובבתי לחמות ואמרתי בחיוך: “אלה מרים, חשבתי שתיקחי את הפיקוד היום. הרי את תמיד טוענת שיוצא לך יותר טעים. לא הגיוני שאבייש את עצמי מול המשפחה”. שקט.
היא מסתכלת עליי, מנסה להבין אם אני רצינית. “אני…” היא מתחילה. “יש הכול במקרר עוף, ירקות, קניתי בבוקר. נדב הרי מת על מה שאת מכינה”. נדב מתעניין פתאום בשטיח. כל האחיות מתבוננות באלה מרים, מחכות.
“טוב, בסדר”, היא אומרת. והולכת למטבח.
אני מתיישבת ליד שרה, שואלת איך היה הדרך, והן נפתחות. כל אחת מספרת על הפקקים בשבת, ואני מרגישה שהסקרנות שלהן לגביי הפכה פשוט לשיח נורמלי.
מהמטבח שומעים רעשים פתיחת מגירות, חיפושים. “נעמה! איפה התבנית לאפייה?” “למטה, מימין”. “לא רואה!” “מתחת לתבנית פיצה.” “אה, מצאתי.” שרה משתעלת. כל אחת בורחת לשיחה אחרת.
אני אומרת ליעלי: “רוצה שאכין בינתיים תה?” “בשמחה.” ואני נכנסת, עומדת רגע עם אלה מרים, היא עסוקה בקרמבון. שותקות לגמרי, אני שמה מים ויוצאת.
הארוחה יצאה אחרי שעה וחצי: עוף קצת יבש, רוטב דליל, שולחן נפרס. אלה מרים עשתה הכול, אבל הפנים שלה כמו מישהו שבא למילוי משמרת במקום הלא נכון. שרה טועמת, “טוב, תמיד בישלת טוב, אלה”.
קצת שקט לא המתח, פשוט כולם מבינים ולא מדברים. שיחה זורמת, כולם מנסים להחמיא בנימוס.
אני יושבת, שואלת את יעלי על הילדים שלה, משוחחת על חופשה בגליל, מוזגת תה.
אלה מרים יושבת ראשונה לשולחן, שותקת. כשנגמר, שטפתי כלים, שמעתי אותה נכנסת לסלון. התיישבה בחצי חיוך. פתאום אמרה: “סידרת יפה את העסק”, אני עונה, “אני פשוט יודעת מה טוב לי”.
היא הנהנה, קמה, הולכת ומוסיפה בלי להסתובב: “אמת? הקוסקוס עם אפונה היה לא רע.” ויצאה.
נדב שואל בשקט, “מתי עלית על זה? עם המטבח.” אמרתי “כששמרת על השקט במסדרון”. הנהן, ולא הוסיף.
יומיים אחר כך היא התקשרה לאוטו, סידרה לבד הכל, נפרדה ממני בחיבוק, אפילו חיבקה אותי. רק אחרי שיצאה, עברתי לאמבטיה והחזרתי את המגבת שלי ללולאה למעלה, כמו שאני אוהבת.
