מה הולך פה?! המפתח לא נכנס! מה, נעלתם מבפנים? נעמי! אלעד! אני יודעת שמישהו בבית, המונה רץ! תפתחו מיד, יש לי שקיות כבדות, הידיים שלי עוד רגע נושרות!
הקול של דליה, חמותי, נשמע בכל חדר המדרגות רם, חד ועם ניחוח של משטרת-השכונה והתנגש בקירות שצבועים לבן בשיפוץ האחרון. היא עמדה מול הדלת, מושכת אותה ואוחזת במפתח הישן שלה, מתעלמת מהעובדה שהוא לא מתקרב בכלל למנעול החדש והמנצנץ. על הרצפה לידה נחו שני תיקים גדולים של שוק הכרמל, מהם הציצו גבעולי פטרוזיליה עייפים ובקבוק ריבה מזוגג באבק.
נעמה, שעלתה לאיטה במדרגות לקומה שלוש, עצרה. היא נשענה רגע על הקיר כמו מרגל בשקט, והחזיקה חזק את עצמה שלא יישמע הדופק שלה דרך כל הבניין. כל ביקור של דליה היה עבורה מבחן הישרדות, אבל הפעם היה זה לא סתם מבחן. היום היה “יום הדין”. היום שבו אבדה הסבלנות שנצברה חמש שנים, וההגנה עברה לתכלס.
היא לקחה נשימה עמוקה, סידרה את התיק על הכתף, עלתה מדרגה, עטתה על פניה חיוך מנומס והכינה את עצמה לקרב.
דליה, ערב טוב, היא קראה כשהגיעה למפגש. לא צריך לצעוק, השכנים יזעיקו מג”ב עוד רגע. וגם אל תשברי פה את הדלת, היא עולה לא מעט לשקל.
דליה סובבה אליה מבט שיכול להצמיח שערות לראש קרח. שערותיה, מסודרות בתלתלי-ספר, רטטו בזעם, והעיניים הקטנות יידו ברקים לעברה.
או, סוף סוף הופעת! כבר שעה אני עומדת פה צועקת, מתקשרת, דופקת! למה המפתח לא עובד? החלפתם מנעול?!
כן, החלפנו, אמרה נעמה בקרירות, שולפת צרור מפתחות מהתיק. היתה בעיה, בא אתמול מנעולן.
ואת זה, לאמא של הבעל שלך, לא עדכנתם? דליה השתנקה מזעם. אני באה, מביאה לכם אוכל, דואגת לכם ואתם נועלים לי ת’דלת בפרצוף?! תני לי מפתח, מיד! יש לי בשר להכניס להקפאה והוא כבר נוזל!
נעמה נעמדה צמוד לדלת, חוסמת בגופה את הדרך. מתוך הרגל היא כמעט ביקשה סליחה, כמעט חיפשה כפול של המפתח, העיקר ש”דליה” לא תצעק. אבל אחרי מה שקרה שלשום, לא נשאר לה גרם רצון להיות “הכלה הטובה”.
אין בשבילך מפתח, דליה, אמרה יציב. ולא יהיה.
ברגע אחד נהיה שקט כמו בבית כנסת. דליה הסתכלה עליה כאילו אמרה לה עכשיו משהו באמהרית או הצמיחה רגל שלישית.
את… מה את מבלבלת במוח? לוהט לך מהעבודה? אני האמא של אלעד! אני הסבתא של הילדים שלכם! זו הדירה של הבן שלי!
זו דירה שקנינו יחד, במשכנתא, מהכסף של שנינו, והמקדמה היתה מהדירה של סבתא שלי, אני מזכירה, ענתה נעמה. אבל העניין זה לא רק הדירה. העניין זה שאת, דליה, עברת כל גבול.
דליה מחאה כף, כמעט מעיפה ריבת חבושים.
גבול?! אני רק באה לתת יד! אתם לא יודעים לבשל, מבזבזים כסף, אוכלים רק ג’אנק! אני באה לעשות סדר, לבדוק מה יש, ואת מדברת איתי על גבולות?!
בדיוק “לעשות סדר”, נעמה נשמה עמוק. בואי ניזכר בשלשום. אני ואלעד בעבודה. את באה עם המפתח. ומה את עושה?
ניקיתי לכם את המקרר! הצהירה דליה בגאווה. היה שם כאוס! צנצנות מסריחות, גבינה כחולה ומגעילה, איכס! הכל זרקתי, ניקיתי, הכנסתי אוכל אמיתי סיר מרק עוף, קציצות…
זרקת את הגבינה שאני קניתי ב-350 ש”ח אצל הגבינאי, אמרה נעמה וספרה אצבעות. שפכת לשירותים את הפסטו שאני השקיעה בו שעתיים, כי קראת לו “רוק ירוק”. זרקת נתח אנטריקוט כי חשבת שזה מקולקל, וכל הקרמים שלי שהתאימו רק למקרר העברת לארון באמבטיה ועכשיו הם התקלקלו. נזק של איזה 1,500 ש”ח, דליה. אבל זה לא הכסף. זה שאת מחטטת לי בדברים.
הצלתיך מהרעלה! דליה קפצה. הגבינה שלך רעל! והבשר? בשר אמיתי אדום! אנטריקוט זה רק שומן! הבאתי לכם חזה עוף! ובריאות!
הבריאות שלך זה סיר עצמות משבוע שעבר? נעמה לא התאפקה.
זה ג’לטין! נעלבה דליה. את, נעמה, מפונקת. בניינטיז שמחנו לראות עצם בצלחת. את… את לא יודעת להיות אשת-בית. במקרר יש יוגורטים ועשבי תיבול איפה האוכל? הבאתי לך חמוצים וחמוצי כרוב קחי, תאכלי, תתחזקי!
נעמה בחנה את הצנצנות. הנוזל החשוד שבחמוצים גרם לה לחשוב פעמיים, והריח של הכרוב פרץ מתוך השקית גם בלי עזרת אוויר.
אנחנו לא אוכלים כל כך הרבה מלח, אסור לאלעד, הכליות, נאנחה נעמה. דליה, ביקשתי אלף פעמים לא להגיע בלי להודיע, לא לגעת בדברים שלי, לא לערוך “בדיקות”. את לא מבינה. זה לא השלוחה של המחסן שלך. בגלל זה יש מנעול חדש.
איך את מעיזה! דליה ניסתה לדחוף את נעמה בגופה המאסיבי. אני עכשיו מתקשרת לאלעד! הוא יעשה לך סדר! הוא יפתח לי את הדלת!
בשמחה, נעמה חייכה. הנה, תתקשרי. הוא עוד מעט מגיע.
דליה, רוטנת וממלמלת, שלפה מהפליז הכבד שלה נוקיה ענתיקה. היא לחצה על הכפתורים, כל הזמן זורקת מבטים על נעמה כאילו היתה אויב מס’ 1.
הלו! אלעד! אתה קולט שאשתך לא מכניסה אותי הביתה? החליפה מנעולים! אני עומדת פה במדרגות, מושפלת, עם שקיות קרועות! היא רוצה להפיל אותי! תבוא מיד ותטפל בנושא!
היא הקשיבה לתשובה, ובפניה נוצץ שילוב של הלם וכעס.
איך זה “אני יודע”? ידעת על המנעול? אישרת לה?! הפכת לעבד שלה? מה עייף? עייף מאמא שדואגת?! הקרבתי את חיי בשבילך!
היא סגרה בזעם והעיפה מבט של חורבן לעבר נעמה.
מעניין… טוב, שיבוא. אני אשב פה. הוא לא יגרש את אמא שלו.
נעמה הסתובבה, שלפה מפתח, פתחה את הדלת.
אני נכנסת, היא הבהירה. את, דליה, תחכי פה לאלעד. הביתה לא תיכנסי.
נראה אותך! דליה ניסתה להחדיר רגל בדלת כמו מוקיון דלתות מקצועי.
אבל נעמה היתה מוכנה. בפעולה מהירה סגרה את הדלת הכבדה וטרקה אותה, מנעול, סוגר, וגם הבריח של לילה.
נעמה נשענה על הדלת, עוצמת עיניים, וחושבת לרגע שאולי היא שומעת מטחי פגזים. דליה מאחורי הדלת בעטות ואיומים, ממלמלת קללות שרק כלב של השכנים נשאר אדיש אליהן.
כפויה טובה! נחש מתחת לאבנים! אני אפנה לעובדת סוציאלית, תני לי את החותם! אני מזמינה משטרה! פתחי, יש לי כרוב חמוץ!
נעמה הלכה למטבח, בשאיפה לא לשמוע. שם הכל היה ריק ושקט. אחרי ה”פוגרום” של דליה, המקרר הבריק מניקיון מחזותי. נעמה פתחה אותו. בפנים עמדה לבד קדרה עם אותם “מרקים בריאים”. הריח הדיף חמוץ שמן ואינספור חיידקים. בלא היסוס שפכה את הכל לאסלה והורידה פעמיים מים. את הקדרה שלחה למרפסת לנקות אותה לא היה לה כוח.
היא שפכה לעצמה כוס מים. הידיים עדיין רעדו. כל השנים ישבה בשקט. כשהגיעה דליה בשעה שש בבוקר בשבת ל”להוריד אבק מהארון”. כשהחליפה את האבקה לכביסה בג’ל שורף, כי “שלך לא מנקה”. עשתה שיעורים באיך לפנק את הבעל. הכל עבדה. אבל המקרר היה הגבול. המזון זה הממלכה של האישה, ואם על זה לא תשבור שיניים עכשיו לא תשבור לעולם. או שתקליט גבול או שיתגרשו. כי דירה משותפת עם דליה זה לא חיים.
הקולות מאחורי הדלת דעכו. כנראה דליה שמרה את האנרגיות לקרב הסופי.
כעשרים דקות אחר כך, נשמע מפתח. נעמה התכווצה. הדלת נפתחה, ונכנס אלעד, מותש, עניבה עקומה ועיניים כבויות. מאחוריו דליה, כבר לא אריה יותר קיפוד.
נו, אתה רואה? יבבה דליה, מנסה להידחק. אשתך כבר לא מתביישת. נעלה אותי בחוץ, אמא שלה! תכניס את השקיות, הכנתי במיוחד…
אלעד נעמד במבואה, עוצר אותה בגופו, מניח את התיק.
אמא, תשאירי פה את השקיות. לדירה את לא נכנסת.
דליה נתקעה עם פה פתוח. צנצנת כרוב נמרחה על הרצפה.
מה…? גמגמה. אלעד… אתה? אתה מגרש את אמא? בגלל זאת?
אמא, תפסיקי לקרוא לנעמה בשמות, אמר בקור רוח זו הפעם הראשונה באמת. אחרי שנעמה בכתה לו על האוכל שנזרק, הוא עיין בקבלות, והבין אמא לא “רק דואגת”. היא דואגת להוריד להם את הראש ואת החסכונות.
אני לא מגרש אותך, המשיך. אני מבקש שתלכי. קבענו את מתקשרת לפני שאת באה. לא התקשרת. באת עם מפתח, עשית הפיכה במקרר וזרקת חצי משכורת. אמא זה גניבה ובעיה.
בעיה?! דליה התפוצצה. ניסיתי להציל! אתם חיים על שנאפס! אני דואגת!
לא צריכים דאגה שרק עושה מצב רוח להתגרש, חתך אלעד. מרק העצמות שלך עושה לי כאב בטן. קציצות שלך 80% לחם. אנחנו מבוגרים, אנחנו נסתדר.
אהה, ככה, שכחת מי גידל אותך! מי דאג שתלמד באוניברסיטה!
אל תתחילי, אמא. זה מניפולציה. המפתח שלך רק בשעת חירום שריפה, מים. לא לביקורת מקרר. את עברת על הסכם. אין יותר מפתח.
שתחנקו עם המפתח שלכם! דליה צרחה, והשכנה בגללה מצאה סיבה ללחוש בסלון. אני יותר לא דורכת אצלכם! שכל הכרוב שלכם יתפגר! אם תמותו מרעב אל תבואו אלי לבקש!
היא חטפה את התיקים; אחד התפוצץ, וגזר עייף התגלגל במסדרון.
ראיתם? בעיטת נעל, הכל בשבילכם! תתביישו!
היא ירקה על שטיח הכניסה וירדה במדרגות כמו דינוזואר עם עקבים. אפילו הציפורים במרפסת רעדו.
אלעד סגר את הדלת. נעל, הבריח, ואז פנה לנעמה.
איך את? שאל והתיישב עייף על השרפרף.
נעמה קפצה אליו לחיבוק. הוא ריח של משרד ועצבנות.
אני חיה, היא חייכה תודה. פחדתי שתיכנע.
גם אני פחדתי. אבל כשמסתכלים לה בעיניים מבינים שאם לא אומרים “לא” עכשיו זה גירושים תוך שבוע. ואני לא מתכוון לתת לכרוב חמוץ להרוס אותנו.
נעמה חייכה. הצחוק שנפרץ היה אמיתי ובעיקר משחרר.
בוא ננקה את הגזר לפני שהשכנים יאשימו אותנו בפשיטה על שוק סיטונאי.
אני מטפל בזה. את לוחמת הגנה היום.
בערב ישבו במטבח. המקרר ריק מאוד, אבל חופש מוחלט. חופש למלא אותו במה שטוב להם בעצמם. הזמינו פיצה ענקית, שומנית, עם תוספות בדיוק מה שדליה קוראת לו “מוות בוולט”.
את יודעת, אמר אלעד, לועס, נראה לי שהיא באמת לא תחזור. היא נעלבה בנפשה.
חודש תחזיק. אחר כך תתחיל לצלצל ש”עולה לה לחץ”.
שיצלצל. מפתח לא מקבלת יותר.
לעולם, אמרה נעמה בביטחון.
פתאום צלצול בדלת. שניהם קפצו. היא חזרה?
אלעד הביט בעינית.
מי זה?
משלוח של סופר! קרא נהג וולט נמרץ.
נעמה נרגעה. היא שכחה שבזמן שאלעד ניקש את הגזר, היא הזמינה משלוח בשבילם.
כעבור רגע כבר פרטו את השקיות: חסה רעננה, עגבניות שרי, סלמון, יוגורט עיזים, וכן חתיכת גבינה כחולה חדשה. נעמה ביטאה כל הנחת מוצר למקום שלה בהנאה פיזית. זה המקרר שלה. התחום שלה. החוקים שלה.
אלעד?
כן?
מחר נזמין מנעולן לעוד מנעול, למטה?
אלעד חייך, חיבק אותה.
ולשים עינית חכמה. שיהיה שקט.
עמדו מול מקרר מואר, לב פועם בבית. ולפעמים, אושר זה לא רק שמבינים אותך. אושר זה שלא חופרים לך בצלחת ולא חופרים בקרביים שלך עם כרוב מהבית של אמא. לפעמים זו דלת נעולה, שקט מבורך וזה כל מה שצריך כדי באמת לחיות.
