אוי, תקשיבי, תני לי לספר לך סיפור שקרה לי, כזה שיכול היה להיות פרק ב”מאסטר שף” רק בלי אוכל, ועם הרבה דינאמיקה משפחתית. אז ביום ההולדת שלי, 35 במספר, הזמנו אלינו כמה חברים ומשפחה, כולל כמובן את חמתי, עליזה גרוסמן. ועכשיו, תתארי לעצמך: אני לבושה שמלה אלגנטית, עומדת בסלון, מסדרת את השולחן, מריחה את הפרחים, ושומעת את עליזה שואלת בקול המתנשא שלה: “נו, מיכל, את חותכת את הסלט בעצמך או שזה שוב מהסלטיות האלו שאת קונה, אלה שהן רעל לבן שלי?” היא אפילו נגעה בטארטלט סלמון ועשתה פרצוף כאילו מצאה בו גרעין.
נשמתי עמוק, החלקתי קפל קטן בשמלה ואמרתי בחיוך הכי מקצועי שלי: “עליזה, זה דווקא משלוח ממסעדה עם שף איטלקי אמיתי. אני עובדת עד שמונה בערב, אין לי באמת זמן לבשל לחמישה-עשר אורחים.” אבל ברור שזה לא שכנע אותה היא גלגלה עיניים לכיוון התמונה של רועי, בעלי, שתלויה בסלון, ואמרה משהו כמו: “אז גם אנחנו היינו פועלות ולמדנו, והילדים אכלו אוכל אמיתי. תסתכלי על רועי, נהיה חיוור.” ותראי איזה קטע, בדיוק אז רועי נכנס, 38 שנים, נמרץ, מדושן עונג, ומרוצה עד השמיים: “איזה שולחן מיכלי! והאוכל, נו את הכנת את הרולדות מחצילים? איך אני אוהב!”
היה אפשר להרגיש את המבטים החמות, המבוססת על הערות וטרוניות על אוכל ו”מה מיכל מבשלת” ליוותה אותי כבר חמש שנים של זוגיות. כל שבת האישה שולחת סירים וקופסאות אוכל: קציצות, ג’לי בשרי (כלומר, רגל קרושה), פשטידות עם פתק: “אכלו אוכל נורמלי, למיכל אין זמן היא הרי קרייריסטית.” ואני באמת קרייריסטית מנהלת מחלקת לוגיסטיקה בהיי-טק, מרוויחה יותר מרועי, ומשלמת בלי ייסורי מצפון למנקה ופעמים רבות גם על אוכל מוכן. כל דקה פנויה שלי שווה זהב לקרוא, לבלות עם רועי על כוס קפה, או פשוט להירגע ולא לעמוד שלוש שעות מעל סיר פסטה.
אבל אצל עליזה אשה אמיתית חייבת לדעת להכין קובה, למלא פפריקה, ולגהץ חולצות כמו במכבסה. ואז, בפסגת האירוע, רגע אחרי שכולם עשו לחיים, חילקו מעטפות של 200 שקל ושוברי פינוק בספא, עליזה החליטה להרוס את הבמה.
היא הקישה בכוס היין ואמרה בנאום דרמטי: “חברים, צריך לאחל המון מזל טוב למיכל. בגיל 35 כבר חשוב לדעת לתת בית חם לדעת, לאהוב, ובעיקר לעשות אוכל אמיתי!” ואז, כמו שחקנית בדרמה ב’בימה’, שלפה מתוך שקית ענקית ספר: “מהיום את תלמדי להיות אשת חיל אמיתית. קניתי לך, מיכל, ‘האנציקלופדיה הגדולה לבישול וניהול בית’. הוספתי הערות שלי בפנים של רועי, של המקום שמכינים גפילטע פיש כמו שצריך, שלא ישכח את האוכל מהבית, ואיך שהחולצה שלו חזקה עם קפלים, לא כמו הקרעים שהוא לובש אצלך!”
דרמה. כל החדר שקט, רועי משתעל, האורחת מלחיצה אותי בלב. לקחתי אוויר, הושטתי לה תודה מזויפת: “איזה כבוד, עליזה. אקרא מכל הלב.” שמתי את הספר בצד, ניסיתי להחזיר אור לאורחים והבאתי עוגה. יצאתי מהאירוע חמוצה. זה הרי לא היה מתנה זו הייתה סטירה ארוזה בנייר נוצץ.
בלילה, אחרי שהכנסתי את הכלים למדיח, רועי התיישב לידי. אני פותחת את הספר לראות מה יש בפנים והוא כולו צבעוני, פוסט-איט, עט ועט, “מיכל, קציצות טוחנים לבד! לא קונים שוק/סופר. טפו.” ועמוד אחרי עמוד עקיצות עטופות בדאגה. וזה לא ספר זה היה תיק אישי נגדי.
רועי, מתוק כזה, מנסה להרגיע: “אל תעלבי, מיכלי, אמא רק רוצה בטובתי… נסחפה קצת.” ואני מבינה זו מתנה פוגענית. אחרי יומיים שלא עשיתי מזה עניין, בלב בוער, ידעתי שאני לא מתכוונת להחביא או לשתוק. הגיע שבת, בדרך כלל אני מוצאת תירוץ להימנע מארוחת צהריים אבל הפעם, התארגנתי יפה ואמרתי לרועי: “אנחנו נוסעים לאמא שלך. ויש לי גם מתנה בשבילה.”
הגענו. הבית של עליזה מבריק. סמרטוטים, נפתלים והכול בוהק. עליזה, וחצי גאווה, נתנה לנו לשבת לשולחן, והתחילה בשיחות אוכל והערות קטנות, אפילו לא שמה לב ששכחתי את הטעויות שלי. בסיום, אני מוציאה את הספר, מניחה אותו מולה, והיא מחייכת: “נו, מיכל, התחלת ללמוד? רוצה הסבר על הלחם בקמח מלא?”
ואז, ברוגע טהור, אמרתי לה: “עליזה, זה הספר שלך. זה כולך, מהמם אבל הוא לא מתאים לי. אני לא רוצה לחזור לתקופה שבה הזמן שלי נשאב ללוש בצק ולטאטא אבק. אני עובדת, אני משקיעה, ואם אשקיע רק בבית, נפסיד יחד חופשה במשפחה. אני אוהבת לדבר עם רועי לא עם המגבות. ואם יש ספר שמלא עקיצות, לא אהבה, אז הוא שייך אצלך. לי זה לא מתאים.”
הפנים של עליזה התכווצו, אבל המשכתי: “גם לי יש מתנה בשבילך, כי לא משאירים חובות. כאן שובר לסדנת טנגו וסדרת עיסויים אצל המעסה הכי טובה בירושלים. אולי תיהני, ואולי סוף סוף תרגישי שמגיע לך יותר מעבר לגיהוץ.”
היא שתקה. רועי החזיק לי את היד, וחייכנו אליה ואמרנו תודה על הארוחה. ביציאה, רועי לחש: “איזה תותחית את! אין עלייך.”
שבוע אח”כ, עליזה לא התקשרה. חודש חלף, ואז: היא מתקשרת, קול אחר: “סליחה ילדים, לא אוכל לארח אתכם. יש לי הופעה של חוג טנגו. ויש לי בן זוג לריקוד, פטר, היה קצין בצבא, סוחב ורוקד חבל על הזמן. תסתדרו, תזמינו איזה סושי או טייק אוואי.” וסגרה.
רועי ואני התגלגלנו מצחוק. זה עבד! סוף סוף היא עזבה אותנו, והשבתות שלנו הפכו מרגוע אמיתי בלי עקיצות, בלי קציצות. ספר הבישול ההוא נשאר אצלה, ולנו נשאר זמן זמן לחיות, זמן לאהוב, וזמן להבין שחיי משפחה מצליחים הם לא מתכון, אלא דרך חיים.
זאת התובנה הכי טובה שקיבלתי לא הכל חייב להיות מהספר, אלא מהלב. מה את אומרת, היית עושה אותו הדבר?
