החמות נכנסה לחדר השינה שלנו, מביאה איתה את המתנה שלה, עטופה בערפל של בוקר קסום. החדר הפך בדיוק למה שדמיינתי. קירות בצבע תכלת של זריחה, חלון רחב עם מבט לגן קטן שבו עצי זית מעורפלים, מיטת עץ אלון בהיר עם ראש פשוט ושידה נמוכה מרקיעה שחקים. הכל מינימליסטי, כלום לא מיותר. שקט. אוויר. מנוחה שקטה כמו עלה שמתנדנד בין שמיים לאדמה. סוף סוף היה לנו פינה משלנו בתל אביב, אחרי שנים בדירות שכורות בנוף אורבני מתעוות בחלומותי.
הריח היה של צבע טרי, בדים רכים, בית שלאט לאט מקבל נשמה.
החמות באה לראשונה אחרי השיפוץ, סוקרת עין-בעין כל חדר, כמו מבקרת במוזיאון בלתי נראה. מחמיאה בקמצנות, מהנהנת באישור, אבל מתחת לפני השטח הרגשתי במבט הדקיק חוסר שקט, איזו חסרה מעורבות מצדה, כאילו הבית הזה לא נושא חותם משפחת אברגל שלה.
יפה פה, ואור, אמרה כשהתיישבה בסלון. אבל חסר משהו. נשמה. הכל קצת קר מדי.
שמרתי על שתיקה. ידעתי שנשמה בשפתה שווה ארונות עץ כבדים, שטיחים מסורתיים מהשוק ביפו, קישוטים מהודרים בצבעי זהב כל מה שניסינו לברוח ממנו.
כעבור שבוע היא חזרה, הפעם חבילה גדולה בידה, עטופה בשמיכה עבה, פניה קורנות כמו מי שמביאה בשורה לעם.
הבאתי לכם משהו חשוב מאוד, הרימה גבות בחשיבות. במיוחד לחדר שינה. אין שלמות אם קיר מעל המיטה ריק!
היא פותחת את החבילה ואני קופאת. דיוקן ענק במסגרת מצופה זהב, עליה היא מלפני עשרים שנה, הבן שלה (בעלי), נער צנום בפאות, ובעלה המנוח, עיניו כמו שתי בארות עתיקות. הדיוקן כבד, המסגרת כבדה, האווירה דחוסה צופה במסתורין על החדר שלנו.
זה לברכה! הצהירה בהחלטיות. מעל מיטת הזוגיות חייב להיות דיוקן המשפחה. שישמור. שיזכיר שורשים.
הרגשתי את הבטן מתכווצת. המבט של בעלי נכנס בחלום שלי חיוך מבולבל, עוד צוללן בין דמויות צללים מהעבר.
אמא… תודה, אבל זה ממש גדול… והסגנון, פחות מתאים לנו…, פלט בהיסוס.
סגנון?! חתכה אותו, משפחה זה לא שיח על טעם. זה יסוד!
בעלי השתתק. הביט בי – ופגש אותי בתחינה עייפה; הביט באמא שלו – מצא אש. בחר, כמנהגו, בשתיקה.
מותק… היא עושה את זה מאהבה. נשים את זה קצת, ואם לא נתחבר… נסיר בהמשך.
אבל בהמשך לא הגיע מעולם.
הדיוקן נתלה על ראש המיטה, מרחף בין שינה לערות.
החמות הקפידה לבוא לבקר, והדבר הראשון להציץ בשינה, ולחייך בסיפוק.
עכשיו המקום משפחתי באמת, מלמלה.
בעלי התרגל מהר. בני אדם יכולים להתרגל לכל דבר. בסוף פשוט הפסיק לשים לב.
רק בשבילי זו לא הייתה סתם תמונה.
זה היה סימן. כתובת גדולה. זיכרון קבוע שזה אף פעם לא רק שלנו קירות החדר, השקט, אינטימיות החלום הכל יחד. כל בוקר מתעוררת, והדבר הראשון שנגלה עיניה של החמות, מביטות מתוך המסגרת.
הקש ששבר את גב הגמל.
ארוחת שישי, יום הולדתה. שוב החזירה לשולחן את ערכי המשפחה היהודית, ואמרה ברבים:
אני שמחה שלבני ולאשתו יש בית וגם אני תרמתי חלק. הם תלו את הדיוקן המשפחתי בחדר שינה. כך נכון! שלא נשכח מה חשוב!
כולם הנהנו, חייכו. גם בעלי הנהן. דווקא ההנהון הזה סגר לי מעגל.
אז הבנתי, שאם אחכה שהוא יציב גבול אשאר לעד בשדה התעופה של מחשבותיי. הוא בוחר בשקט בכל מחיר, גם במחיר של החדר הכי אישי שלי.
למחרת הפעלתי קסם חלומות.
ידידה שלי, תמר, צלמת, תיעדה לנו את החתונה. הייתה תמונה אחת אקראית, אבל מלאה יום-יום: אני והוא, זרועות מחבקות, שפתיים מדברות בשקט, וברקע החמות, נדחפת אל התמונה, אבל נשארת בשוליים, שייכת, אך נפרדת.
הזמנתי אותה לפיתוח בגודל דיוקן החמות, באותה מסגרת מוזהבת, מנקרת עיניים, בתעוזה ציורית.
כשחזרה לביקור הבא השבתי לה באותו מטבע, מהול בדבש חלומי.
בעודה יושבת בסלון, מרצה מה טוב ומה חסר, חייכתי בנימוס:
חמותי היקרה, רציתי להעניק גם אני מתנה. הערכה על הדאגה והמעורבות שלך בבית שלנו.
הנחתי את החבילה הגדולה מולה.
מה זה? חשדה.
תפתחי, תביני.
היא הסירה בזהירות את הבד, והנה התמונה הענקית מהחתונה שלנו. אני ובעלי בחזית, מחובקים, מאושרים. היא בקצה, כמעט מחוץ למסגרת. מתחת, חריטה: באבהבה, 12 ביולי.
השתררה דממה.
לחייה החווירו, ואז בערו.
מה זה?! לחשה.
התמונה האהובה עלי מהחתונה, עניתי כמו מנגינה. הבנתי שדיוקנאות חשובים. אם שלך עומד אצלנו זה יעמוד אצלך ויזכיר שיש לבנך בית משלו.
הנחתי בפניה בחירה:
היא סירבה להחזיק את התמונה אצלה.
חייכתי.
אני מבינה. לכן, כדי לשמור על צדק, אם לא מתאים אצלך, גם אצלנו הדלת פתוחה לפרידה מזה.
נכנסתי לחדר, טיפסתי על שרפרף, הסרתי את הדיוקן מהקיר.
הושטתי אותו לבעלי: תעזור לאמא לשים אותו במחסן.
ובבוקר ראש המיטה היה עירום, כמו חוף נטוש אחרי סערה.
ולראשונה מזה זמן, החדר שוב היה רק שלנו.
לפעמים, חלום של צדק מתגשם לא עם ריב, אלא כשמאפשרים למישהו להרגיש את בועת מעשיו, מהעבר השני של המראה.
ואתם מה הייתם עושים לו הייתם במקומי?
הייתם שותקים בשביל שלום בית, או עומדים על גבולכם גם במחיר סערה?
מי צודקת הכלה או החמות?
האם על הבעל לעמוד לצד אשתו במצבים כאלה?
