המנעול הזה נראה לי די עדין. אתם בטוחים שהוא באמת בטוח? היום יש גנבים שפותחים דלתות בלחיצה, ויש לכם פה ציוד, שיפוץ חדש… אמרה ברכה לבנה, חמותה של נעם, נוקשת בציפורן מטופחת על הדלת החדשה, שעדיין הדיפה ריח של שמן מפעל.
נועה עמדה והתאמצה להסתיר נשימה עמוקה שלא תישמע כעצבנות. היא החליפה מבט עם עידן, בעלה, ששיחק עם ההדבקה על עינית הדלת. עידן, שחש במבטה, רק משך בכתפיו בעדינות: תחזיקי מעמד זו אמא שלי.
ברכה, המנעול הזה מעולה. איטלקי, רמת ביטחון גבוהה, ענתה נועה בשלווה, פותחת את הדלת ומזמינה את חמותה פנימה. בדקנו המלצות והתייעצנו עם מומחים. ובחודש הבא אנו מתכוונים להתקין מערכת אזעקה. בואי, אל תעמדי במסדרון.
זו הייתה הפעם הראשונה שברכה ביקרה בדירתם החדשה. הם חיכו לרגע הזה חמש שנים חמש שנים של שכירויות בהן לא היה מותר אפילו לתלות תמונה על הקיר בלי אישור בעלי הבית, חמש שנים של חיסכון על כל קפה ובילוי. לבסוף אושרה המשכנתא, קיבלו את המפתחות, והשיפוץ נגמר. הדירה היא מבצרם: כל קרמיקה למקלחת וכל צבע קיר נבחרו באהבה ובדיונים סוערים, אבל בידיהם.
ברכה נכנסה, עיניה בוחנות כל פרט קפאה על רקע הארון הבהיר, קימטה שפתיים בתסכול.
צבע יתלכלך מהר, פסקה והסירה את המעיל, מגישה אותו לעידן. אמרתי לכם לקחת טפטים צבעוניים לא רואים עליהם לכלוך. מה שתעשו, זה הבית שלכם.
נועה לא ענתה. היא ידעה שזה חסר טעם להתווכח. ברכה היא מסוג האנשים שמאמינים שדעתם היא המצפן הנכון היחיד בחיים. כל סטייה ממנה פגיעה במשפחה או פשוט טמטום של האחרים.
הסיור של ברכה נמשך כשעה: בדיקת זרם מים, מגע בבדים בסלון (“זה בד סינתטי, איך נושמים פה?”), פתיחת המקרר, הכל. עידן הלך אחריה, הנהן במקום המתאים, ניסה להרגיע. נועה סימנה שולחן, הלחץ מתגבר. היא ידעה שעומד להתפרץ משהו.
כאשר התיישבו במטבח עם תה ו”עוגת נפוליאון”, ברכה ניגשה ישר לעיקר.
דירה יפה, מרווחת, פתחה, מסדרת מפית. אבל יש משהו שמטריד אותי, עידן. אתם ילדים, עובדים הרבה, הבית ריק. צנרת חדשה, חשמל חדש… מי ידאג אם פתאום תקרה תקלה? תעופו לטיול והשארתם ברז פתוח? או שכחתם את התנור?
אמא, מה איזה תנור? גיחך עידן. יש לנו תנור עם טיימר. והצנרת חדשה לגמרי.
אבל אף פעם אין לדעת! נופפה ברכה באצבע. למשל אצל שושנה, הבן שלה נסע לחו”ל, פתאום דליפת מים הציפו ארבע קומות! אם לא היה לה מפתח, היו שוברים דלת. בקיצור, חשבתי שכדאי שתעשו לי עותק למפתח, שיהיה אצלי.
התה של נועה התקרר. היא הניחה את הכוס בזהירות. הנה זה בדיוק מה שפחדה ממנו.
למה, ברכה? שאלה בשקט והביטה לה בעיניים.
למה לא בעצם? הופתעה ברכה באמת. אם תאבדו מפתח, תינעלו בחוץ, תצאו לחופשה צריך מישהו שישקה צמחים, ינקה קצת, יבדוק שהכל בסדר. אני ממילא בפנסיה, יש לי זמן.
לנועה צף מיד בזיכרון איך, כשהם גרו בשכירות וברכה ביקשה בזמנו מפתח “רק לשבוע”, חזרה וגילתה שהמגירות בחדר שינו סידור, כלי המטבח עברו ארון, והיומן הפרטי שלה שכב על השולחן. ברכה טענה “רק ניקיתי, בטעות מצאתי, לא קראתי”, אבל הערותיה אחר כך העידו אחרת.
ברכה, תודה על הדאגה אבל נסתדר, ניסתה נועה להישמע נעימה. אין לנו הרבה צמחים, רק קקטוס. ואם נאבד, נזמין פורץ דלתות.
פניה של ברכה התקדרו.
פורץ דלתות?! כסף לזרוק? רק העליתי רעיון לעזור! עידן, תגיד משהו! זה למען הבטיחות!
עידן השתנק באמצע הלגימה. הוא שנא את הרגעים בהם נאלץ לבחור בין אמא לאשתו. הוא הביט בהן עיניה של נועה אומרות “לא” ברור.
אמא, זה רחוק לך מדי את גרה ברמת גן, אנחנו בתל אביב. אם משהו קורה, אני ממילא מגיע לפני. העבודה שלי עשרים דקות מפה.
זה לא הזמן, זה עניין של אמון! אתם לא בוטחים בי? אני רק רוצה לוודא שהבן שלי בטוח. ואת, עידן, עושה מה שאשתך רוצה כך קוראים לזה בעברית.
ברכה, בואי נשמור על כבוד, התערבה נועה. זה לא שאת גנבת. אבל זו הדירה שלנו חשוב לנו להרגיש כאן בבית. שני סטים מפתחות בלבד שלנו.
“פרטיות”… חיקתה ברכה. איזה מושג חדשני! ממני אתם צריכים פרטיות? עידן, פעם הייתי זו שמרחצת אותך ועכשיו אתה מסתתר מאמא?!
היא דחפה הצידה את העוגה.
אני לא דורשת מייד. אבל תעשו עותק מפתח בשבוע הקרוב ותביאו לי. כדי שלא אהיה בלחץ. יש לי לחץ דם גבוה, אתם יודעים.
שאר הביקור עמד באוויר מתוח. לפני שיצאה, ברכה הביטה שוב במנעול.
גאווה לא מביאה טוב, תחשבו על זה.
כשנסגרה הדלת, נועה נשענה על הקיר.
עידן, לא אתן לה מפתחות. בחיים לא.
עידן שפשף עיניים בעייפות.
היא פשוט דואגת. ככה חונכה. אולי פשוט נביא לה מפתח, היא תניח אותו ולא תשתמש…
השתגעת? נועה ניתנה על מקום. שכחת איך נכנסה אלינו בלי להודיע פעם שעברה, כשישנו, והתחילה לבשל ב-07:00? אני רוצה להרגיש בבית מעבירה יום בפיג’מה אם בא לי, שותית כוס ומשאירה בכיור. בלי שפתאום אמצא את אמא שלך מבקרת.
ברור, נאנח. אבל היא תחפור לי בראש.
אז שתחפור. אם תיתן לה בלי הסכמה שלי אני מחליפה מנעול.
וכך החל השבוע הקשה. ברכה התקשרה כל יום לעידן: מתחילה ב”בריאות רעועה”, עוברת למזג האוויר, מסיימת כל שיחה: “נו, עשיתם מפתח?”
הוא התחמק, המציא תירוצים.
ביום חמישי התקשרה לנועה.
שלום נועצ’לה, מה נשמע? הפליאה בקולה דבש.
בסדר, ברכה, תודה.
הייתי בבית כנסת, התפללתי בשבילכם. הרב אמר שצריך לתלות קמע מעל הדלת. קניתי לכם מזוזה בברכה מיוחדת. אעבור אצלכם מחר בצהריים, רק תשאירי לי מפתח אצל השכנה. אכנס, אתלה ואצא לא מטריחה אותך.
נועה קפצה בידה על הטלפון.
ברכה, תודה. נחמד מאוד. אנחנו נתלה בעצמנו. לא אשאיר מפתח. בואי בערב שתוכלי להעניק בעצמך.
את עקשנית! קולה התקשה. בגללך עידן מסרב? הוא היה עדין לב עד שנכנסת לתמונה…
זו החלטה משותפת, ברכה. אנחנו מבוגרים.
מבוגרים… עוד לא התבגרתם באמת! וניתקה.
בערב, עידן נכנס עייף.
אמא בכתה בטלפון. אמרה שגרמנו לה למשבר לחץ דם, קראה לנו אגואיסטים. אולי נוותר? פשוט ניתן ותהיה שקטה…
נועה חיבקה אותו.
אני יודעת שאתה אוהב אותה. אבל תבין: אם נוותר כאן, זה לא ייעצר. זו ההתחלה. היום מפתחות, מחר חלונות, מחרתיים שמה עלינו חוקים לילדים. זה מניפולציה. אם תיתן, נאבד את הגבולות.
צודקת, לחש. נמצא את הדרך.
בשבת בבוקר, כשקיוו לשבת בנחת, צלצל האינטרקום.
מי זה? שאל עידן בקול ישנוני.
זה אמא! הבאתי לכם קניות.
נפגשו במבטים: אין הודעה, אין טלפון פשוט הופיעה.
נאלץ לפתוח, אמר עידן.
ברכה פרצה פנימה, מלאת שקיות.
הבאתי תפוחי אדמה, ריבות, לכו תאכלו בריאות. למה הכיור לא שטוף? נועה, אצל בעלת בית טובה הכיור תמיד נוצץ.
נועה, בפיג’מה, נשמה עמוק.
ברכה, שבת. אנחנו ננקה כשנרצה.
בסדר, לא באתי לזה. עידן, בוא רגע.
הוציאה קופסה קטנה חלופית.
קניתי לכם מחזיק מפתחות מכסף לברכה. איפה הדופליקט שלי?
היא הביטה בו בדרישה חרישית. עכשיו במבחן האמיתי סירוב נהיה פי עשר קשה.
עידן התיישב מולה, אוחז בידה.
אמא, תודה על האוכל והמחזיק, אבל לא יהיה מפתח.
היא נדהמה.
מה?!
דיברנו על זה ואני מבקש לכבד. המפתחות רק לנו. זה עניין של פרטיות ושל הבגרות שלנו.
למה?! להסביר לך שאני אמא? זו דאגה?!
בדיוק כי את אמא ולא שומרת אבטחה את לא צריכה מפתח. תבואי כשתוזמני, תזמיני מראש. זה הבית שלנו. אם נסתבך נסתדר בעצמנו.
פניה האדימו. משכה ידה.
ברור, הכל זו אשמתה! הצביעה על נועה. היא הסיתה אותך. מכרת אמא שלך בשביל אשתך!
אף אחד לא מחליף אף אחד, ענה בשקט. נועה אשתי. זו משפחתי. דרישתי לכבד גבולות אלה. אם הבחירה בידייך.
שתיקה. ברכה קמה.
תסתדרו בעצמכם. כשתסתבכו, אל תפנו אליי.
הלכה נרגזת, מותירה את האוכל.
נועה התקרבה לעידן, מחבקת אותו.
אתה גיבור שלי.
אני מרגיש בוגד.
זה לא בגידה, זה להתבגר. כואב אבל נכון.
חודש שלם ברכה חרקה שיניים, לא ענתה לטלפון. עידן השאיר לה קניות מחוץ לדלת. נועה זכרה שלא לשבור את הגבול.
עד שהגיעה סערה עם הפסקת חשמל ברמת גן. טלפונה של ברכה נותק. בלי היסוס דהרו אליה הביאו מד לחץ, תרופות, מרק בתרמוס. ברכה איפשרה להם להכנס. פתאום בכתה. בדמעות יבשושות של אדם מבוגר: “חשבתי שכבר לא תבואו.”
איך לא? אמר עידן ומיהר להרגיע אותה. אמא זו אמא. פשוט נפרדנו בדלת לא בלב.
באותו לילה ישבו לאור נרות. דברי מפתחות לא נאמרו שוב.
כשנפרדו, שאל עידן: “רוצה לבוא לישון אצלנו עד שהחשמל חוזר?”
ברכה הסתכלה בו, ואז בנועה. עיניה התרככו.
לא, ילד. כבר יש לי את הפינה שלי. וגם את החתולה שלי לא אשאיר אותה לבד. רק תתקשרו לפעמים. בשבילי.
ברור, ברכה חייכה נועה. ובשבת את מוזמנת לעוגה. יש לי מתכון חדש.
חצי שנה של שקט. לא ביקשה שוב מפתחות. במקום, הלכה לחבורת זמר, טיילה, מצאה לה עיסוקים משלה.
ונועה ועידן, בכל פעם שהם מסובבים את המפתח היחיד במנעול, יודעים: זה גבול ששמרו עליו והגן על הבית, על המשפחה והפרטיות שלהם.
לפעמים, כדי לשמור על קירבה אמיתית, צריך לדעת גם לסגור דלת בזמן.
