החמות אנה פטרובנה ישבה במטבח ובהתה בחלב הרותח על הכיריים — כבר שלוש פעמים שכחה לערבב בזמן, ושוב קצף ברח והיא נאלצה לנגב בעצבים. ברגעים כאלה הידיעה הייתה ברורה: זה בכלל לא קשור לחלב. מאז שנולד הנכד השני, הכול במשפחה התערער. הבת מותשת, שותקת ומאבדת משקל; החתן חוזר מאוחר, אוכל בשקט, לפעמים נעלם מיד לחדר. אנה רואה את זה וחושבת: איך אפשר להשאיר אישה לבד? בהתחלה ניסתה לדבר בעדינות, אחר כך החריפה — פעם עם הבת, אחר כך עם החתן. ואז קלטה: כל מילה שלה רק מקשה, לא מקלה. הבת מגינה על בעלה, החתן מתכנס בעצמו, והיא חוזרת הביתה עם תחושת אשמה. באותו יום הלכה לרב — לא בשביל עצה, סתם כי לא היה לאן ללכת עם התחושה הזאת. “כנראה אני גרועה,” אמרה בלי להישיר מבט, “הכול עושה לא נכון.” הרב הביט בה בעדינות: “למה את חושבת ככה?” אנה משכה בכתפיים. “רציתי לעזור, ובסוף אני רק מעצבנת אותם.” “את לא רעה, את פשוט עייפה ומלאה דאגות.” היא נאנחה. זה הרגיש נכון. “אני פוחדת על הבת שלי,” הודתה, “אחרי הלידה היא השתנתה כל כך. והוא… כאילו לא שם לב בכלל.” “את שמה לב למה שהוא כן עושה?” שאל ברוגע. אנה נזכרה: בשקט שוטף כלים בלילה, דוחף עגלה עייף בסוף השבוע, משתדל בדרכו. “כן… הוא עושה, אבל לא כמו שצריך.” “ומה זה ‘נכון’?” שאל. היא רצתה לענות מיד — אבל הבינה שבעצם לא יודעת. בראש רק: יותר, מהר, קשוב — אבל מה בדיוק? “אני רק רוצה שיהיה לה יותר קל,” מלמלה. “זה תגידי — לעצמך, לא לו.” אמר. “באיזה מובן?” שאלה. “את לא נלחמת עבור הבת שלך, את נלחמת נגד החתן שלה. ומלחמה מתישה את כולם. גם אותך.” אנה שתקה ארוכות. “ומה לעשות? להעמיד פנים שהכול בסדר?” “לא. פשוט תעשי את מה שעוזר. מעשים, לא מילים — לא נגד, אלא בשביל.” בדרך הביתה הפנימה — איך בילדותה של הבת, לא עטפה אותה בנזיפות, פשוט ישבה לידה כשהיא בכתה. למה היום זה אחרת? למחרת הופיעה בלי להודיע, עם סיר מרק. הבת הופתעה, החתן מובך. “רק באתי לעזור,” אמרה בשקט. שמרה על הילדים בזמן שהבת נחה, הלכה בלי לומר שקל או קשה להם או איך נכון לחיות. שבוע אחרי חזרה שוב — ושוב. עדיין ראתה פגמים בחתן, אבל הבחינה גם בדברים אחרים: איך הוא מחזיק בזהירות את הילד, עוטף את הבת בפליז בערב, חושב שאף אחד לא רואה. באחד הימים אזרה אומץ ושאלה אותו במטבח: “קשה לך עכשיו?” הוא הופתע, כאילו אף פעם לא שאלו. “קשה,” ענה אחרי שתיקה. “מאוד.” וזהו. אבל משהו חד התפוגג באוויר. הבינה: חיכתה שיהיה מישהו אחר — הייתה צריכה להתחיל מעצמה. הפסיקה לדבר עליו עם הבת. כשזו התלוננה, רק הקשיבה. לפעמים הגיעה לקחת את הילדים, לפעמים התקשרה ושאלה לשלומו. זה לא היה קל — הרבה יותר קל היה לכעוס. אבל לאט לאט נהיה בבית שקט יותר. לא מושלם, לא טוב יותר — שקט. בלי מתח אינסופי. יום אחד אמרה לה הבת: “אמא, תודה שאת איתנו — לא נגדנו.” אנה חשבה על המשפט הזה ימים רבים. הבינה דבר פשוט: פיוס זה לא להודות באשמה, אלא להפסיק להילחם. עדיין רצתה שהחתן יהיה קשוב יותר — הרצון נשאר. אבל לצידו הגיע דבר חשוב יותר: שבבית שלהם ישרור שקט. וכל פעם שהתרוממה בה הכעס או הרצון להעיר, שאלה את עצמה: אני רוצה להיות צודקת — או רוצה שיהיה להם קל יותר? והתשובה כיוונה את הדרך.

שרה לביא יושבת במטבח שלה ובוהה בחלב שמבעבע בשקט על הכיריים. כבר שלוש פעמים שכחה לערבב אותו, וכל פעם נזכרה מאוחר מדי: הקצף גואה, נשפך, והיא בעצבנות מנגבת את הכיריים עם סמרטוט. ברגעים כאלה היא מרגישה הכי חזקזה בכלל לא קשור לחלב.

מאז שהנכד השני שלה נולד, הכול בבית של הילדה שלה יצא מאיזון. הבת שלה שחף נראית עייפה, מאבדת משקל, שותקת יותר מהרגיל. החתן שלה, נעם, חוזר מאוחר, אוכל בשקט, לפעמים ישר נעלם לחדר. שרה לביא רואה הכול וחושבת: איך אפשר להשאיר אשה ככה לבד?

היא ניסתה לדבר. בהתחלה בעדינות, אחר כך כבר בתקיפות. קודם עם הבת, אחר כך גם עם החתן. אבל פתאום היא הבינה שמשהו מוזר קורהאחרי שהיא מדברת, לא נהיה קל יותר בבית, אלא כבד יותר. שחף מגוננת על בעלה, נעם נעשה קודר, ושרה חוזרת הביתה עם התחושה העיקשת שהיא שוב פעלה לא נכון.

בבוקר ההוא היא פנתה לרב בית הכנסת השכונתי, לא בשביל עצה, אלא כי פשוט לא ידעה לאן עוד לברוח עם כל התחושות האלה.

אולי אני פשוט לא בסדר, היא אומרת לו בקול שקט בלי להביט בו. אני כל הזמן טועה.

הרב יושב ליד השולחן כשבידו עט. הוא מפסיק לכתוב ומביט עליה.

למה את חושבת כך?

שרה מושכת בכתפיים.

אני מנסה לעזור, ויוצא שכולם כועסים עלי.

הרב מסתכל עליה בעיון, אבל בלי לשפוט.

את לא לא בסדר, שרה. את פשוט עייפה. ודואגת מאוד.

היא נאנחת. זה באמת מרגיש נכון.

אני דואגת לילדה, היא אומרת. מאז הלידה היא אחרת. והוא… היא מסמנת ביד. כאילו זה לא מפריע לו בכלל.

ראית מה הוא כן עושה? הרב שואל בשקט.

שרה חושבת רגע. היא נזכרת איך בשבוע שעבר נעם שטף כלים בלילה מאוחר, כשחשב שאף אחד לא רואה. ואיך בשבת לקח את העגלה לסיבוב למרות שרואים עליו שהוא מת מעייפות.

עושה… אולי. היא עונה בחוסר ביטחון. אבל לא באופן הנכון.

ומה זה “באופן הנכון”? הרב שואל ברוגע.

שרה רוצה לענות, אבל קולטת שאין לה ממש הגדרה. בראש שלה זה כאילו צריך יותר, תדיר, עם יותר תשומת לב. אבל מה בדיוקקשה להגדיר.

אני רק רוצה שיהיה לה יותר קל, היא אומרת.

תגידי את זה, הרב עונה בשקט. רק לא להם. לעצמך.

היא מסתכלת עליו.

למה הכוונה?

שכרגע את נאבקת לא בשביל הבת שלך, אלא מול בעלה. ומאבק יוצר מתיחות שכולם מותשים ממנה. גם את, גם הם.

שרה שותקת זמן רב. בסוף שואלת:

ומה לעשות עכשיו? להעמיד פנים שהכול טוב?

לא, עונה הרב. פשוט עשי מה שמועיל. לא מילים, אלא מעשים. לא נגד מישהו, אלא למען מישהו.

בדרך חזרה הביתה היא חושבת על מה שנאמר. נזכרת איך כשהבת שלה הייתה קטנה, היא לא הייתה מטיפה לה, רק יושבת לידה כשהייתה בוכה. למה עכשיו זה השתנה?

למחרת, היא באה אליהם בלי להודיע. מביאה מרק. שחף מופתעת, נעם נבוך.

אני רק לרגע, אומרת שרה. באתי לעזור.

היא נשארת עם הנכדים כששחף נרדמת על הספה. עוזבת בשקט, בלי לומר כמה קשה להם ואיך צריך לחיות.

שבוע אחרי היא חוזרת שוב. ואז שוב.

היא עדיין רואה שנעם לא מושלם. אבל גם שמה לב לדברים אחרים: איך הוא מחזיק את התינוק בעדינות, איך עוטף את שחף בשמיכה בלילה מבלי שמישהו יראה.

יום אחד, היא שואלת אותו במטבח:

קשה לך עכשיו?

הוא מופתע, כאילו אף פעם לא שאלו אותו את זה.

כן, קשה מאוד, הוא משיב אחרי רגע.

וזה הכול. אבל מאז יש ביניהם פחות עוקצנות, פחות מתיחות באוויר.

שרה מבינההיא רק רצתה שהוא ישתנה. אבל בעצם היא זו שהייתה צריכה להתחיל בעצמה.

היא מפסיקה לדבר עליו עם שחף. כשהבת מתלוננת, היא כבר לא עונה “אמרתי לך”. רק מקשיבה. לפעמים לוקחת את הילדים, כדי ששחף תוכל לנוח. לפעמים מתקשרת לנעם, שואלת מה שלומו. זה דורש מאמץ. הרבה יותר קל היה לה להתרגז.

אבל לאט לאט הבית נהיה שקט יותר. לא בהכרח שמח או מושלםאבל שקט. בלי מתח בלתי פוסק.

יום אחד שחף אומרת לה:

אמא, תודה שאת איתנו, לא נגדנו.

שרה חושבת עוד הרבה על המשפט הזה.

היא מבינה: פיוס זה לא להודות באשמה. פיוס זה שמישהו מוותר ראשון על הקרב.

היא עדיין רוצה שנעם יהיה יותר מתחשב. זה לא השתנה.

אבל עכשיו, יש בתוכה עניין חשוב יותרשהבית יהיה שליו.

וכל פעם שהכעס הישן מתחיל לבעבעעלבון, תסכול, רצון להעיר הערההיא שואלת את עצמה:

האם אני רוצה להיות צודקת, או רוצה שיהיה להם יותר קל?

כמעט תמיד, זה מחזיר אותה למה שצריך לעשות.