החברים אמרו שאילן היה חסר מזל עם אשתו, אבל עוד יותר חסר מזל עם ההורים שלה.
נועה גדלה במשפחה עשירה, ולא חסר לה דבר. הוריה דאגו לשלוח אותה לאוניברסיטה מובילה, והיא קיבלה עזרה בכל מה שחלמה עליו. לאחר שסיימה את הלימודים, החלה לעבוד, אך כל מה שהרוויחה נשאר אצלה בחשבון הבנק. אביה העריך זאת מאוד, הוא קרא לזה “צבירת הון עצמי”, אך מעולם לא החמיץ הזדמנות למתוח ביקורת על אילן על כך שאינו מכניס מספיק כסף למשפחה.
“אתה אמור להיות משענת בטוחה, כדי שבתי תוכל להישען עליך כמו על חומת אבן. האם תוכל לפרנס אותה במקרה של מחלה? יש לך את האפשרות לקחת אותה לחופשה יוקרתית בחו”ל?”
נושא הכסף כמעט ולא הטריד את אילן ונועה, הם הסתפקו במה שהיה להם במשותף, אבל לחמי היה חשוב להזכיר זאת בכל מפגש משפחתי. זה הגיע למצב שבו אילן כבר פחד מכל מפגש עם הורי נועה, ובכל פעם חיפש סיבה דחופה אחרת להתחמק מהביקור. גם ליום ההולדת של החותן הוא קיווה שלא ייאלץ להגיע, אבל נועה ממש גררה אותו באוזן אל השולחן, והשיבה לו חיוך מאולץ בין חברי האב שהוזמנו.
“מה עיסוקו של החתן שלך?” שאלה אחת הנשים לפתע.
“אה, הוא פקיד פשוט,” ענה החותן בלגלוג, “מכניס כמה שקלים הביתה, הבת שלי היא באמת זו שמחזיקה את המשפחה…”
אילן כבר לא יכל לשאת את ההשפלה. זה לא היה רק לא נעים, אלא ממש שוחק ומייאש.
“קודם כל, אני לא ‘פקיד פשוט’, אני מנהל צוות תכנון, ושנית, השכר שלי ממש לא מזערי. אתם יודעים שאנחנו מחלקים את ההוצאות בינינו? הייתי שמח לקנות לנועה בית או רכב יוקרתי, אבל לתוך שניה אני לא הופך למנכ”ל שמביא מיליונים. ואם באמת חשוב לך טובתה של נועה, למה לא עזרת לנו לקנות דירה?”
החותן רק שרק בקלילות. היה ברור שהוא נהנה לראות את אילן כועס ומתפרץ.
מאוחר יותר, אחרי עוגה, נרות ותה, יצא אילן לסיגריה, והחותן הצטרף אליו.
“לא רע בכלל,” אמר החותן, “רואים שאתה מתקדם. אתה לא טיפש, אתה יודע לעמוד על שלך, וזה מצוין. לא תמיד צריך לספוג, אחרת נשארים תקועים באותו מקום.”
אילן הבין שהחותן בכוונה דוחף אותו לקצה, רק כדי לראות איך יגיב. את החומרה של הדימוי בעיני המשפחה לא קובעים הכסף, אלא היכולת להגן על המקום של עצמו ועל זה של אשתו. אחרי אותו ערב, ההורים של נועה החלו להסתכל עליו אחרת בוגר יותר, יציב יותר, ושותף אמיתי למסע החיים.
