החלף המדים הכחולים והפנים שהכרתי מיד זה היה יובל כהן, השוטר השכונתי ממגדלי רמת גן. הוא לא היה לבד: לצידו עמד אלון ברק, שומר על החנות, ומרים לוי, מנהלת החנות, נשייה קצוצה ושיער קקוקי, מבט חם ובטוח.
אדוני, חוץ! קרא יובל בקול אחיד ותקיף. קיבלנו שני קריאות על מהומה בחנות. גברת, אתם בטוחה?
הקמתי ראש, למרות שלא הרגשתי כך. הברכיים שלי רעדו, ונשענתי על מדף הקמח. הוא קרב, ידיו נמתחו בתיאטרליות.
אה, הנה הדרמה! הריע. כולם קופצים להגן על הקורבן! אף אחד לא ראה איך היא הפילה את הלחמניות? אני פשוט…
די! חצה יובל. שמענו מספיק.
מאחוריי, בצד שמאל, עמדה האישה עם הילד אותה שראתה את כל האירוע. ידיה החזיקו טלפון שבלט באור. לא רציתי להצטלם, אך פתאום הבנתי שמא זה יציל אותי. כמה שניות של הקלטה, כמה מילים שלא יוכלו לשקר עליהן.
מחקי זאת מיד! קרא, פונה אליה.
שומר החנות עצר אותו בצעד חד, חוסם את דרכו. מרים נשפה נשימה עמוקה.
אדוני, צא מהחנות או שאקרא עוד סיור. הגבירה בהריון, זה לא צחוק.
סגרתי ידיים על הבטן. התינוק רטט בפנים כמו ציפור מבוהלת. רציתי לצרוח: אל תדאגי, אמא תגן עלייך. אך קול לא יצא ממני. רק הסתכלתי על אותו אדם ופעם ראשונה לא ראיתי את בעל הבית, אלא זרים שמקיימים לי מצוקה.
אתם מסודרים! קרא המנהל. השוטר השכן, האישה עם הטלפון… מה הלאה? אמבולנס מזויף?
באותו רגע, כאב חד חצה אותי כמו סכין. התכמטתי.
מים… לחשתי. יובל… זה… כואב לי…
אמבולנס! צעקה מרים, לחצה על כפתור מתחת לדלפק. שבו, גברת, נשמו עמוק איתי שאפו… נשפו…
פניו של יובל השתנו. הוא נעמד לרגע, אחר כך צעד לאחור ועוד צעד.
אני לא אשתתף בתיאטרון הזה, אמר בקול נוקב. אני הולך.
הסתובב בפתאומיות ודחף את העגלה. אלון ניגן אותו עד לדלת. יובל נשאר לצידי, כרס על ברכיי והניח ידיים על כתפיי. הוא ניגן קרוב לאוזני, בלחש:
תתני לעצמך מנוחה. אני כאן. לא אעזוב אותך.
פניתי בלי קול. אחרי כמה דקות שמעו צופרות, ולאחריהן גלגלי משאבה רועדים על הרצפה. בושה, פחד והקלה התערבבו לתוך אחד. חזרתי על עצמי במחשבה: אל תיפול כאן. לא היום.
חדר המיון של “מרפאת הלב”. אור לבן חודר. האחות, דנה, אשה מבוגרת עם עיניים חמות, נגעה בכתף שלי.
כאבי חזקה מזויפים אמרה ברוגע. תופעה שמכנים “קריסת ברקסטוןהיקס”. הגוף מתכונן, אבל הלחץ שעברת… זה לא טוב לא לך ולא לתינוק.
הקמתי ראש. אצבעותיי אחזו במגבת כדי שלא ארעיד. יובל עדיין היה שם, משען על הקיר. כשפגשתי במבטו, רק הנהנתי והצחקתי: נשמי.
רוצה לקרוא למישהו? שאלה דנה. אם יש לך בן, חברה… בעל?
עצמתי עיניים. המילה “בעל” חטפה אותי. לא היו נישואים. הוא תמיד דחה: “כאשר אסדר את העבודה”, “כאשר נפסיק לבזבז”. כל משפטים אלה חזרו לי בראש כמו פעמון קר.
לא לחשתי. לא רוצה שיבוא.
טוב ענתה בעדינות. זה החלטתך. אחזור בעוד עשר דקות. אם תבכי תבכי. זה ללא עלות.
חייכתי בין הדמעות. אחרי שהיינו לבד, יובל גרר כיסא וישב לצידי.
מים? שאל.
רק לא להרגיש קטנה עוד אמרתי בשקט.
אז צייר קו. קטן. תלונה. “לא”. דלת סגורה.
הסתכלתי עליו בתמיהה.
תלונה…
יש לך עדים הנהן. וגם סרט. זה לא נקמה. זה כדי שלא תחששי לקנות לחם.
בכי שוב, הפעם דמעות מרפאות. כשדנה חזרה אחרי עשר דקות, נשמתי בנוחות.
תישארי במעקב כמה שעות אמרה. רוצה משהו לאכול?
לחמניות מקמח מלא חייכתי.
היא צחקה.
בערב חזרתי הביתה לבד. הטלפון רטט בלי הפסקה:
איפה את?
סליחה, התרגשתי.
את הולכת לקרוא משטרה?
תשיבי!
בבקשה, תשיבי!
כיביתי את הצליל, חיבקתי את בטני ולחשתי:
אלמד.
בבוקר, בעשר, הייתי ברפייה. יובל לא היה שם, קיבלתי קבלה מקולגה שלו. חדר קטן, מריח קפה ונייר. סיפרתי הכל. חתמתי. לא הגזמתי, רק עובדות, מילים, פחד. כשיצאתי, ידיי רטובות, והאוויר בחוץ הרגיש קל יותר.
אחר הצהרים קיבצתי כמה פריטים בתיק: תעודות, שני שמלות, מסמכים, תמונה של אימי. מפתחות שמתי על השולחן, עם פתק:
אל תגיעי. הגשתי תלונה. אם תחפשי המשטרה תמצא אותך.
זה לא איום. זה גבול.
דפקתי בדלת של הדירה שמול. סבתא מריה, גרושה מהדירה הצמודה, פתחו מיד.
אפשר לשהות אצלך כמה זמן? שאלתי.
בטח, יקירה חייכה, משכה אותי פנימה. הכינה לעצמה קנקן, שלפה שמיכה, הביטה בבטני ועוד אמרה ברצינות:
אל תתביישי.
ולא התביישתי יותר.
חלפו שלושה חודשים. שכרתי דירה קטנה במרכז תל אביב. אחר צהריים, מנהלת החנות, גב’ דניאלה, חגה על הדלת עם שקית. ללא מילים הניחה על השולחן: חבילות חיתולים, מגבונים רטובים ואריזת לחמניות מקמח מלא עם סרט אדום.
פעם אחרת הגיעה האישה עם הטלפון, אירינה. אמרה שהקלטה נמסרה למשטרה והיא תתן עדות. אני אירינה, אמרה, וצחקנו יחד כמו שתי נשים שעברו סופה משותפת.
הוא ניסה לחזור. הודעות, פרחים בדלת, פעם ראיתי אותו מחכה בפינה. אבל הגבולות נחתו: צו הרחקה, אחר כך הארכה. הוא לא נעלם, אך לא יכל להתקרב יותר.
ואז, בבוקר של דצמבר מושלג, החזיקתי בידיי את הקטנה והחזקה ביותר בעולם בתי. נולדה בירה, בכי חזק, נבזה מהאור. דנה חייכה עייפה:
חזקה היא אמרה. שתהיה בריאה וחיה.
נישקתי את מצחו. ריח חלב ולחם חם. מעט אחרי, הגיע יובל, ללא פרחים, רק ג’קט תינוק קטן ופתק:
לטיול הראשון. אם תזדקקי התקשרי. אם לא קחי אותו לטיול לעיתים קרובות.
השבועות הבאים היו קשים, אך אמיתיים. לילות ללא שינה, בכי תינוק, עייפות ושמחה. כל ניצחון קטן היה נס: כשהיא ישנה על חיקי, כשיצאתי איתה לפארק, כשבחרתי לחמניות בלי פחד.
בבוקר שבת, אחרי האכלה, הנחתי אותה בעגלה ויצאתי. האוויר היה חורפי והריח של עשן ארובות. במרפסת של הדירה, סבתא מריה נקה שטיח.
איך קוראת הקטנה? שאלה.
אלונה עניתי.
שם יפה, חייכה. מי ייתן לך מזל טוב.
עצרתי, מבט אל הסופרמרקט בפינה אותו, אבל שונה. אנשים דוחפים עגלות, ילדים מבקשים שוקולדים. העולם ממשיך, כמו שצריך.
הטלפון צלצל. הודעה קצרה: רוצה לראות אותה.
הסתכלתי על המסך ולראשונה לא חשתי פחד. לא כעס. רק שלווה. השבתי בשתי מילים:
פנה לעורך דין שלי. אני בחרתי בשקט.
הדחקתי את העגלה קדימה. אלונה הפיקה צליל קטן, כמו יונה.
בפני הלחם החם שנמכר במאפייה הריח קיבל אותי. נזכרתי ביום שבו הלחמניות נפלו על הרצפה, צחוקו של יובל, מבט האנשים. אחרי זה ידיה של דנה, מבטו של יובל, האדיבות של סבתא מריה.
אלמד, לחשתי לבתי. קו אחד ביום. לא. וכן לנו שתיהן.
נכנסתי למאפייה, קניתי שתי לחמניות מקמח מלא ולחצתי אותן בידי כמו שני אורחים חמים. כשיצאתי, קרן שמש השתקפה בעיני אלונה. עצרתי להביט בה. היא נראתה שלווה.
ואני גם.
הלקח שלמדתי: כאשר עומדים מול אלימות וחשש, האמת והאומץ הם המגן האמתי. אם נעמוד איתן, נקבל את הזכות לחיות בשלום ולגדל את העתיד בביטחון.
